כן, לשבות!!!

בורוכוב, האיש, לא השכונה, ישב לפני כמאה שנה בספריה, קרא עיתונים ובדק עד כמה היו יהודים מעורבים בשביתות. בורוכוב גילה ומצא, שהיהודים שהיו לפני מאה שנה הקבוצה המוחלשת ביותר באירופה, היו מעורבים במספר השביתות הגדול ביותר.

את הקשר הזה בין חולשה לבין נקיטה בצעדי יאוש אנו מכירים על בשרנו מספטמבר 2000, אם לא מאז דצמבר 1987. כך או כך, אילו היה עושה בורוכוב מחקר דומה בשנות ה-60', היה מגלה שהיהודים – בישראל ובעולם הרחב – מעורבים יחסית במעט מאד צעדי יאוש כגון שביתות. למה? כיוון שבתקופה ההיא, כלומר לפני 30-40 שנה, היהודים הפכו להיות אחת הקבוצות היותר חזקות בעולם, ובארץ הזו כמובן.

ובימינו? ריבוי השביתות מעיד לא על עצלנותם של העובדים, ולא על כוונתו של פרץ להשוות עצמו לסטאלין, ברמת הבולשביזם, כביכול, או באורך השפם. ריבוי השביתות מעיד על כך שיותר ויותר אזרחים במדינה הזו, מרגישים שעתידם הולך ומאפיר. גם הם היו רוצים - כמו האזרח הנדפק וכמו חברת הכנסת רוחמה אברהם, שהצעת החוק שלה להגבלת שביתות במגזר הציבורי עברה בקריאה טרומית בשבוע שעבר - לוותר על השביתות, אפילו ללא חוק, לו חשו שהם חיים במציאות שוויונית, הוגנת והדדית, או לפחות במציאות ההולכת בכיוון כזה.

מבורוכוב למדנו שהזיהוי הרווח בין "שביתות" ו"סוציאליזם" הוא מוטעה. מספירת המלאי שלו למדנו שככל שתנאי העבודה הגונים יותר כך הנטייה לשביתות נמוכה יותר. השימוש בנשק השביתה דומה לשימוש בנשק הטרור. כאן וכאן מדובר בנשק של חלשים. ומי שמציע לחלש להשלים עם חולשתו, הוא אנטי-דמוקרט, אנטי-חברתי ואנטי-הומניסט. חמור מכך, הוא חי במציאות-מדומיינת. תאסור 100 עובדים, 1000 עובדים, 10,000 עובדים. ואחר כך מה? תקים עוד צבא, עוד משטרת גבולות, עוד דובדבן ועוד חצצית. תמלא את המכלאות באלפי "פורעי סדר". 30,000 איש כבר עובדים באבטחה. ומה הלאה??

כשם שגדר הפרדה לא תבלום טרור כך גם חקיקה נגד שביתה לא תבלום את השביתות. טרור ושביתות יעלמו מן העולם ככל שזה יהיה מאורגן באופן הגון יותר, סולידרי יותר ומכובד יותר. החברה בישראל הולכת ונהיית כל דבר חוץ מ"הגונה, סולידרית ומכובדת", והדברים ידועים ומוסכמים. תאמרו, "אם כך, מדוע להרבות סבל? מדוע לנקוט עיצומים במשך חודשים??". צודקים. אלא שלי, לפחות, אין ציפיה שעובד משרד הרישוי העומד בפני פיטורין, שמשכורתו מקוצצת, שתנאי עבודתו מידרדרים, ושכבודו נרמס על ידי דוברי האוצר יביט על התמונה הכוללת, יבין שהשביתה פוגעת בשכמותו, ושלכן עליו להימנע ממנה, ולקוות לעתיד טוב יותר, שהרי נתניהו כבר הכריז שהמיתון נגמר. במציאות של אי-ודאות הולכת ומתגברת, התגובה של אדם, כל אדם, היא להגן על המעט שיש לו, או לפחות לשמור על כבודו העצמי. מכאן שביתות, ומכאן טרור.

חקיקה נגד שביתות נובעת גם היא מיאוש, אך זה גדול עוד יותר. מה נותר לחברת הכנסת הזוטרה חוץ מאשר להתחרות בפקידי האוצר, העסוקים בין השאר בסלילת דרכם לדירקטוריונים עתירי הגמול? לשחק במגרש הסקטוריאלי שלהם... היא, שבאותה מידה יכולה היתה להיות עובדת מדינה במשרד הבריאות, תדאג למאיון העליון על ידי השתקת ההסתדרות, האופוזיציה הכלכלית-חברתית היחידה כמעט שעוד נותרה כאן. ממנהיגי ציבור אנו מצפים – אני בכל אופן ממשיך לצפות – לנטוש את הסקטוריאליזם המפלגתי או הפרטי שלהם, ולהביט על התמונה הכוללת. מנהיג אמור ליצור תנאים של הגינות, של כוח ושל העצמה. כל זאת, כמובן, רק אם הוא הומניסט, ליברל, או סוציאליסט ר"ל, כלומר מאמין בשוויון ערך האדם. לי אין ספק שחברת הכנסת אברהם, כמו כל מי שקורא את דברי כרגע, מאמין בשוויון ערך האדם.

כך או אחרת, בדבר אחד אין ולא יכול להיות ויכוח: מדיניות האוצר לפחות מאז 1985 איננה עוסקת ביצירת תנאים כאלו, אלא לסקטור של המאיון העליון. תקציב 2004 מהווה המשך ישיר ואף הקצנה מגמה מייאשת זו. לא חוק נגד שביתות יבלום את תגובתם הצפויה והלגיטימית של אנשים ההולכים ומאבדים תקווה.