בכמה זה הפרנץ' האוס?

ארבע שנים עברו מאז הסתובב הכלב הצולע של ספייק ג'ונז ברחובות ניו יורק וניסה לעלות לאוטובוס עם בום-בוקס שמשמיע את "דה פאנק" של דאפט פאנק. מאז אלבום הבכורה המדהים של דאפט פאנק, Homework, הספיקו הצרפתים לכבוש את רחבות הריקודים ואת מסך האם.טי.וי ושוב להיעלם. ומה עשו החברים תומאס בנגלטר וגיא-מנואל דה הומם-כריסטו מאז? שיחקו ברובוטריקים.

ארבע שנים זה הרבה יותר מדי זמן לחכות בשביל לראות אם דאפט פאנק הם באמת העילוי שחשבנו שהם או שיצא להם בפוקס, ומה שעוד יותר מעצבן זה שהאלבום החדש שלהם, "דיסקאברי", אפילו לא עונה על השאלה הזאת באופן חד משמעי. הבלבול התחיל בסוף שנה שעברה כשיצא “One more time", הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש, שאיכשהו הצליח להיות מלהיב מאוד ומאכזב מאוד בעת ובעונה אחת, גם בגלל שהשיר עצמו מתחיל מצוין ומתקלקל תוך דקה וחצי וגם בגלל שהוא נשמע מיושן בצורה שהיתה משתלבת היטב בגל הווקורדר של 98' ומזכיר קצת יותר מדי את סטארדאסט (שהוא בנגלטר בעצמו, אבל זה לא תירוץ). בינתיים נוסף לו קליפ מנגה מכוער שגם לא עוזר, אבל מה שהסינגל הזה עושה בעיקר זה מגרה אותך לשמוע את כל התקליט, כדי לגלות אם הכל נשמע כמו מיחזור פרנץ'-האוס קאסיוסי שמזמן מיצה את עצמו, או שיש לדאפט פאנק משהו חדש להגיד מלבד זה שהעונה הם מעדיפים להתחפש לרובוטים מאשר לצפרדעים.

"דיסקאברי" הוא תקליט מגניב ומהנה עם הרבה קטעי האוס וFאנק טובים, אבל בניגוד לתקליט הראשון שלהם הוא לא מפתיע, מרענן או נשמע כמו משהו שייזכר לאורך זמן. אי לכך אפשר לקבוע שהוא מאכזב, אבל מצד שני, תקליטים מאכזבים לא נוהגים להישאר בקומפקט בעקשנות כזאת אחרי השמיעה הראשונה. בקטעים מסוימים בתקליט משועשעים דאפט פאנק קצת יותר מדי מהווקודררים וקלידי הבארוק המצחיקצ'יקים שלהם ונופלים לתוך בדיחות רטרו קלישאתיות על ג'ורג'ו מורודר, אבל יש גם קטעים שמתעלים הרבה מעל לזה, כמו “Digital love" שבנגלטר שר בו בעצמו ונשמע כמו שיר של פיניקס או כמו “Face to face” המעולה בעל ההפקה המקוטעת א-לה “Windowlicker” של אפקס טווין. בגדול אין מה להתלונן, אבל קצת חדשנות בכל זאת לא היתה מזיקה. עם כל הכבוד, רובוטים זה לא קצת פאסה?