תוכנית מציאות

זה מול זה ניצבות שתיים: המערכת הפוליטית והמציאות. הן סובבות אחת סביב השנייה כמו זוג מתאגרפים, שמדי פעם שולחים יד רפויה לעבר היריב, אך מיד חומקים חזרה. קריאות הקהל לא מזיזות להם כהוא זה. הם בשלהם. מסתובבים, עיניהם רושפות זעם ופיהם פולט רוק.

ופתאום מושלכות לזירה 13 חתימות. טובים יותר מהקצינים ה"פושטים" של "אומץ לסרב", מוצלחים יותר מעשרים וחמישה הטייסים שהגיעו לזירה בראש השנה. אלו 13 החתימות של אנשי סיירת מטכ"ל. מיטב בנינו, יחידת העילית, בית חרושת לרמטכ"לים, הצבר האולטימטיבי, התשובה היהודית לכל אלו שבאים עלינו לכלותנו. מהלומה ניחתה על ראש הפוליטקאים.

המערכת בשוק. סיירת מטכ"ל!!!! סירת מטכ"ל!!!! הם, שאולפו לציית, שאומנו להרוג, שעשו דברים שלא ייאמנו, הם אלו שלא מוכנים יותר לשרת בשטחים? אז מי כן ישרת? מי נשאר?

אולי זו תהא המהלומה שתפקח את עיני היושבים בכנסת ובקרית הממשלה. מהלומה שתגרום להם להפסיק לפלבל את עיניהם ותבלום את פיהם יורק הקלישאות. באופן אוטומאטי אנשי הימין מאשימים את החותמים בשימוש פוליטי במדי צה"ל, קוראים להעמיד אותם לדין, מטיחים את הכינוי "בוגדים" ומזהירים ממלחמת אחים בגלל השמאל הקיצוני. אנשי השמאל חשים כרגיל צורך להתנצל, קוראים לסרבנים לחזור בהם, לא לעשות בצה"ל שימוש פוליטי ובכלל- לא לשבור את הכלים.

בימים האחרונים היה נדמה כי המציאות מצליחה לחדור את מעטפת הכסילות שעטפה את קריית הממשלה. השר אולמרט מצהיר על תוכניות חלוקה משל היה ועדת פיל, ועל כך שאלפי מתנחלים יאלצו להתפנות מבתיהם, השרה לבנת מפסיקה לרגע להחריב את מערכת החינוך ומודיע כי שלושה ארבעה יישובים יזוזו וגם ראש הממשלה זורק איזו מילה. אבל אלו מילים, מילים בלבד. שום מעשים ושום כלום.

באותו זמן יושבים להם חבורת אנשים במאחז גידרון, או בכל מאחז אחר, ומתכננים את מעשיהם ליום פקודה. היום בו צה"ל יקבל פקודה לפנותם. הרב מרדכי אליהו כבר קרא לחיילים לסרב לפקודה שכזו, ראשי המתנחלים אומרים שזו פקודה בלתי חוקית והפוליטיקאים שותקים. כי כידוע המצפון קיים רק אצל אנשי ימין, כי פינוי מאחזים זה לא עניין פוליטי אלא רוחני, כי סרוב לפקודה כזו אינו "בגידה" אלא שמירה על המולדת, כי אי פינוי מאחזים הוא לגיטימי וסרוב להתעלל 37 שנים באוכלוסיה אזרחית הוא מעשה נפסד.

מכתבם של אנשי סיירת מטכ"ל הוא עוד מסמר בארונו של הכיבוש, שנכנס לישורת האחרונה שלו. אבל אין לשמוח מוקדם מדי. גם ישורת זו ארוכה ולמנוחה ולנחלה לא נגיע בקרוב, אך הסוף כבר נראה באופק. יותר ויותר אזרחים חשים כי הם אינם יכולים עוד. אינם יכולים להשלים עם האין מדיניות כלפי פנים ומדיניות ההתעללות בשני העמים. בזה היושב בציון ובזה הנלפת בצבתות גדר ההפרדה.

ברק, נתניהו יתום וחבריהם מנסים להגן בשארית כוחותם על עוד מיתוס שמתפורר להם מול העיניים, מתפורר גם באשמתם, באוזלת ידם ובפחדנותם. מנסים להחזיר את השד חזרה לבקבוק, אך זה לא יצליח. שידוד המערכות מתבצע מלמטה, מהשטח התוסס ולא על ידי מנהיג כלשהו, כיון שנדמה שאין אחד כזה בנמצא.

אולי תפרוץ מה שמכונה מלחמת אחים – מלחמה בין שוחרי שלום וחיים לבין עוגבי הגבעות, אולי זו מלחמה בלתי נמנעת. המצב כמו שהוא היום לא יימשך עוד זמן רב. הפיצוץ כבר כאן. אולי עוד יצליחו להתשלט על גובה הלהבה.

נעם פלג מסרב לשרת בשטחים.