ביום שבו התקשר אלי העורך שלי וביקש ממני לראיין אותו, אמרתי לעצמי: יש אלוהים. עשר דקות אחר כך, נראה הסלון שלי כמו חדר מצב: אימא בוכה מרוב אושר, שרית דלית וגלית בתיזוזים למצוא לי נעלי עקב ורק אני יושבת ושותקת כאילו בלעתי דג. ממחר שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר..
אני אביט בו ממושכות, הוא יחזיר לי מבט מצועף. אני אניח בצד את טייפ המנהלים שלי, והוא ישא אותי בשק-קמח על הגב אל מעבר לאופק. מיכל הקטנה, מארלוזורוב פינת דיזנגוף, סופסוף תהיה מאושרת. שני מטרים וחמישה של שקט, חוכמה ומבט מהפנט שחוצה את מסך הטלוויזיה וממוען רק אלי. עוד על מסך ערוץ 2 כבר קלטתי את מה ששרון איילון פספסה. אצלי הוא תמיד היה נאמבר-וואן. גדי אינפלד - היר איי קאם! מיד אני מתקשרת ומודיעה לו על הראיון. הוא מסכים ואפילו מוצא חן בעיניו הרעיון שזה יהיה ראיון משעשע.
מגיע יום הראיון. אני מצליחה למצוא ג'ינס שיסתיר את נעלי העקב ארבעים סנטימטרים שלי. זה שאנחנו מתאימים בול, לא אומר שאסור לתת עוד דחיפה קטנה לטבע. עוד רבע שעה של הצצות במראה, תיקונים קלים של המחשוף בחולצה. אני בסדר. אני חמודה. אני עשר. אני צועדת לאוניברסיטה.
אנחנו מחכים לגדי רבע שעה. מושלם. דברים טובים באים לאט.
ואז הוא מגיע. לוחץ רק את היד של אסף הצלם. לא נורא. יש לי עכשיו חצי שעה איתו וזה מה שקובע. אני מסתכלת על אסף במבט של "תשאיר אותנו לבד", ואז גדי שואל אותי בשביל מה הסולם. אמנם הייתי מעדיפה שהוא יציע לעזור לי לסחוב אותו, אבל אני משריינת את החיוך הכי מתוק שלי ומסבירה לו על התמונה לעיתון.
"מה, גם את מתכוונת להצטלם"?, הוא תמה.
"כן", עניתי.
"מה פתאום?", הוא הרים גבה.
האמת, די נדהמתי, אבל אחרי רגע התאוששתי. הוא צודק. איך גם אני, גם הוא וגם האגו שלו ניכנס כולנו לתוך תמונה אחת?
"אז גדי", פתחתי, "בכל העיתונים שאלו אותך המון שאלות די טיפשיות. אני הולכת לשאול אותך על הנושאים החשובים באמת. בתור סטודנט לכלכלה וכדורסלן. תגיד, כדורסל זה כלכלי?"
"לא". (קצר ולעניין. זה הגבר שלי).
"בוא נדבר על מושגים שאתה מכיר. המניות שלך בעלייה מאז התכנית? יש אינפלציה?"
הוא בוהה בי במבט עמום. "שום דבר לא השתנה באוניברסיטה. ובתור אחד שמאס בשטויות, כל זה לא השפיע על החיים שלי". (יותר טוב. מה אני צריכה עוד מתחרות).
"תגיד, אתה משקיע בבורסה?"
"לא."
"ובבנות?"
"גם לא".
רגע ארוך של שקט חולף עד שהוא תוקע בי את המשפט המצמית: "תשמעי, אני לא מתחבר להומור שלך".
גדי, גע בי
אני מושכת את המחשוף עד לצוואר. אם אני לא נהנית, אז שגם הוא יסבול. איפה הצלם? ולמה הוא השאיר אותי לבד עם הבחור הזה?
"אז למה נכנסת לתכנית?", אני מנסה לשנות נושא.
"היה לי משעמם, חשבתי לעשות משהו שונה", הוא פולט.
"יש לך הצעת ייעול כלכלית לסטודנטים, בימים קשים אלה?", אני מקשה.
"תעזבו ת'אוניברסיטה, לכו לעבוד", הוא מתחכם.
"איך זה שעוד לא הייתה לך חברה?", אני מנסה להתחנף.
"לא פגשתי את הבחורה המתאימה. ואני לא יוצא עם אף אחת. אין לי אנרגיות להשקיע בזה עכשיו", אומר הבחור (מסכן שלי).
ישבנו על הדשא עוד חמש דקות, שנינו יחד והרבה יותר לחוד. שנה חמישית בקולנוע, הגיע הזמן שאני אפסיק להאמין לכל הלוקשים שמוכרים לי על המסך. חוצמזה, כבר בהתחלה הייתי צריכה לקלוט שהוא מרקנאטי ואני ממקסיקו. שני קוים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.