הסוף של שום דבר

במיטב המסורת – ובמה שנראה כמו צעד מתבקש – הפיקו האמריקאים אירוע תקשורתי מבושם מניצחון והציגו לכל העולם את ראשו המזוקן של סדאם, אצלם באוהל התידרוכים, מונח על מגש. במלחמה, שלמין ראשיתה נדמתה כאוסף של תעתועים סהרוריים, חצאי אמיתות, שקרים גמורים ומשאלות לב שמשמיעיהן קיוו שעצם השמעתן תהפוך אותן לאמיתיות אי אפשר היה לצפות לסיום סמלי יותר: דיוקנו של סדאם המובס, נבדק על ידי רופא אמריקאי (או שמא היה מדובר בשיננית שחפרה בתוך ארובת הפה שלו?), עיניו כבויות, גוו שחוח ושערו מאפיר מאבק המחילה בה קבר את עצמו מדעת בחודשים האחרונים. דרך הגשה לא זוהרת לאמת הזוהרת ביותר.

אולם נראה כי לכידתו של סדאם, גם אם מטלטלת מהבחינה התקשורתית, היא חסרת השלכות של ממש לגבי עיצוב עתידה של עיראק. ההנחה כי ירידתו הרשמית של סדאם מבמת ההיסטוריה (כמה מטופש, כמה הרה טרור, יהיה משפט ראווה לסדאם, אם אמנם יבקשו האמריקאים להפיק אותו) תקרב את האמריקאים להגשים את חזון "עיראק החופשית" שלהם, היא משאלת שווא של תמימים גמורים, שהיסטוריית העמים, והמזרח התיכון בפרט, אינה נהירה להם.

רוצה לומר, האמת הבאה אינה תלויית סדאם חי או מת, לכוד או חופשי כעפרוני: עמים – וביתר שאת, עמים ערבים, ובאופן מודגש, בעת הנוכחית, עת התעוררות האיסלאם הרדיקלי ועידן הטרור – לא יסכינו לעולם עם כיבושם. אפשר שאנו עומדים בפני תקופת ביניים שתתאפיין בחוסר יציבות: התגברות מעשי הטרור כנגד האמריקאים, דעיכה של תנועת ההתנגדות העממית העיראקית, התייצבות המשטר האמריקאי בעיראק, קריסת שלטון הדמיקולו האמריקאי – הסדר לא משנה. קרוב לוודאי שכל אחד מהתסריטים האלה ידווח לכם בחודשים הקרובים בחדשות.

אולם דבר אחד יצליחו בוודאי החדשות להעלים מליבכם, עובדה אחת שאינה תלויה בקוסמטיקה של הטרמינולוגיה או בסידור העובדות כך שיתאימו לתפיסת מציאות: בשום תסריט, העם העיראקי לא יסכין לחסות תחת שלטון אמריקאי או שלטון תלוי אמריקה. אמריקה לא תיתפס לעולם כמשחררת, גם אם תצליח לייצב את עיראק ולהביא אותה לתקופה של שגשוג ורווחה. אמריקה לא תיתפס לעולם כבת בית, מהטעם הפשוט שהיא אינה. היא כובש זר, חמוש עד מעל לראשו וטובע באינטרסים פרטיים, שלעולם לא יצליח לשכנע את העם העיראקי ברעיון אחדות האינטרסים בין העמים.

ככל שהעיראקים מתעבים את סדאם ושמחים לאידו – ויש להאמין לתמונות הצהלה מבגדד בהישמע הבשורה – כך הם עוינים את האמריקאים עשרות מונים יותר. זו הסיבה – לא רק הפחד מנקמת סדאם – שגם לאחר נפילתו של הרודן, לא מיהרו בני עמו להסגירו. שמחה לאיד היא דבר אחד, הסגרת בן עמך לכובש זר, ואמריקאי!, היא דבר אחר לגמרי. לא לחינם הציבו האמריקאים פרס בסך 25 מיליון דולרים על ראשו של סדאם, הגישה הקפיטליסטית בשילוב מיתולוגיית המערב הפרוע והוליווד החד ממדית מאמינה בתמים כי הכסף יענה כל רגש, יאיין כל זהות לאומית ושבטית. ולמרות המיליונים, חלפה למעלה מחצי שנה עד למסירת המידע המסגיר. ללמד את האמריקאים שיעור נוסף, שהם מתעקשים לא להפנים: הדולר האמריקאי אינו יכול לקנות את הכל, את כולם. רק בודדים.

כעת, עם הסתלקות ראש הנחש, אל נא יאמינו האמריקאים כי בפניהם תקופה של רגיעה. העולם המוסלמי הכריז עליהם מלחמה לא רק בשל התיעוב והבוז לתרבות האמריקאית, אלא גם בשל הנרטיב האימפריאליסטי האמריקאי שחקוק היטב בהכרה הערבית והוא ממגדיריה של הערביות ושל המוסלמיות החדשה. אמריקה שמתעקשת להשיג את שלה בכוח (ובכסף) היא אמריקה שלא תהיה מקובלת לעולם על אף מנהיגות עיראקית אותנטית ומכך עולה שסופו של הפיאסקו העיראקי להסתיים כשם שהתחיל: בקול ענות חלושה של פינוי הבסיסים האמריקאים, לצד תרועות לוחמה פסיכולוגית של הפנטגון בסגנון "ניצחנו. הושגו כל היעדים". התסריט המוכר והמשעמם עד לזרא.

כל עוד יסרבו האמריקאים לקבל כי שורש העוינות הערבית כלפיהם נעוצה בדרך התנהלותם במרחב, לא יצליחו לעולם לקנות את לב העמים, שבאו כביכול להושיע מפני עצמם, וימשיכו להתבוסס בדם פיגועי ההתנגדות לאחיזתם. את הלקח הזה, 36 שנים מאוחר מדי, מתחילה ללמוד כעת ישראל על בשרה. כיבוש הוא כיבוש, עם תחת שלטון זר הוא עם תחת שלטון זר וסוף כל שלטון שכזה להתרסק.

כך שכיום, עם העדנה והנחת האמריקאית, ראוי שיהיה מי שיבהיר להם כי לכידת סדאם אינה סופו של שום דבר. אם כבר, היא הערת שוליים פוטוגנית בדברי ימי מלחמת התעמולה שהם מנהלים עם עצמם, באשליה שהעולם הוא אמנם אוסף אמיתות לא ברורות. זה נכון רק בחלקו. כיבוש הוא אמת ברורה מאוד. גם סופו ברור. השאלה היחידה היא רק כמה זמן לוקח לאומה להתפכח מאשליית הכוח של עצמה. הקרקס התקשורתי סביב לכידתו של סדאם מרמז כי האמריקאים רחוקים מאוד מיום זה. אם בכלל. נכונו להם עוד הרבה סופות במדבר.