אין בי.איי

האביב בפתח... מה שאומר שמאות אלפי סטודנטים בכל רחבי היבשת האמריקאית מסיימים את בחינות אמצע השנה ויוצאים ל"רגילה": שבוע מחוץ למחנה האוניברסיטאי, שבוע למיאמי, קליפורניה, ג'אמייקה, הבאהמאס ושאר האיים הקריביים. שבוע של גן עדן: אלכוהול, סמים, תחרויות החולצה הרטובה, חופים קסומים ובתולים שהולכים לאיבוד לעולמים.

אבל לחלק קטן מהסטודנטים, מרץ הוא תחילתה של הבחינה הגדולה ביותר בקריירה שלהם: מסוף השבוע הקרוב ועד לשבוע הראשון של אפריל מתחולל "שיגעון מרץ", טורניר הגמר של המכללות, מירוץ מטורף של 64 קבוצות שבסופו מוכרזת האלופה החדשה.

760 שחקנים מתחרים לא רק על הגביע הנכסף. רק חלק קטן יגיע ל-NBA, בשביל האחרים הטורניר הזה מהווה את נדבך הכדורסל האחרון שלהם לפני שיפתחו בקריירה של טכנאי מחשבים, ובשביל הטיפה יותר מוכשרים, טורניר טוב יפוצה בכרטיס כניסה לקרית אתא (עם עצירת דרכון בפראג).

מבנה הטורניר פשוט: בכל בית 16 קבוצות, מנצחות הבתים נפגשות בשבת הראשונה של אפריל במעמד הפיינל פור; יומיים לאחר מכן נערך הגמר. 25 הקבוצות שזכו באליפות הליגה שלהן הוזמנו אוטומטית לטורניר, שאר ה-39 הוזמנו על ידי ועדה מיוחדת. אותה ועדה גם בחרה את ראשי הבתים: דיוק, סטנפורד, מישיגן סטייט ואילינוי.

עוד לפני שנעבור לתחזיות, משהו על כדורסל המכללות: באופן מפתיע, פסיחת כוכבי התיכונים ישירות אל ה-NBA, רק עשתה טוב לענף. ראשית, בגלל הרמה הנמוכה יותר של השחקנים כמעט ונפסקו לחלוטין מקרי השחיתויות והתשלומים מתחת לשולחן לכוכבים, ובעיקר בגלל שחסרונם של כוכבי העל החזירה לכדורסל המכללות את הטבעיות של הכדורסל, את ההתמקדות בקבוצתיות, בקליעה מחצי מרחק ובמסירה הפשוטה.

מצד שני, הירידה במעמד השחקן החזירה את המושכות למאמנים: פחות משנה לאחר שנתגלתה ההתעמרות של בובי נייט בשחקניו באינדיאנה וכבר מוצא לנכון מוסד חינוכי אחר, אוניברסיטת טקסס טק, להציע לנייט עבודה. ריק פיטינו עוד לא הספיק לנער מעליו את אבק הכישלון בבוסטון וכבר הונחו לפניו שלוש הצעות מפתות מעילית כדורסל המכללות: לואיוויל, מישיגן ונבאדה לאס וגאס. פיטינו דחה את וגאס בטענה שהמקום יכול לשנות אותו יותר משהוא מסוגל לשנות את המקום, והוא כנראה ילך לשקם את אימפריית הכדורסל הכושלת של מישיגן.

אם כך יעשה פיטינו, הוא יצטרך להתחרות בטום איזו, מאמן הכדורסל של מישיגן סטיייט, שהוביל אותה לאליפות מפתיעה בשנה שעברה, הראשונה שלה מאז 1979. אחרי שאיזו לקח את האליפות, ואחרי ששני השחקנים הטובים ביותר שלו, מטין קליבס ומוריס פיטרסן, עזבו ל-NBA, הונחה בפניו הצעה ארוכת טווח ומלאה בדולרים לעבור לאמן את אטלנטה הוקס. הבחירה היתה אמורה להיות קלה: יותר כסף באטלנטה, קפיצת מדרגה מקצועית מול האפשרות לאמן במישיגן סטייט, מקום שבו, אחרי האליפות, החיצים יכלו להורות רק למטה. איזו נשאר. אם הוא לוקח אליפות השנה, הוא הופך להיות אישיות הכדורסל מספר 1 בתולדות מישיגן ומישיגן סטייט, אוניברסיטה שהובלה לאליפות של 79 על ידי מג'יק ג'ונסון.

שתי ראשי בתים אחרים, אילינוי וסטנפורד, נהנו מכך שרוב המשחקים שלהן נערכו מול קבוצות חלשות מהליגות שלהן, נצחונות שריפדו את מאזנן. שתיהן לא ישרדו עד אפריל. הקבוצות שאחריהן צריך לעקוב: ג'ורג'טאון, בוסטון קולג', צפון קרוליינה, מרילנד ובעיקר אריזונה, קבוצה שמסוגלת לעוף בסיבוב השני או לקחת את האליפות אם כל הבוכנות יהיו מכוונות היטב לחודש הקרוב. מבחינת המעקב אחרי שחקנים: אפשר לעקוב אחרי טרוי מרפי מנוטרדם, ג'וזף פורטה מצפון קרולינה או אחרי כל אחד מהפועלים השחורים שעלולים, תוך שנתיים, להיות הגואל של הפועל ירושלים. חובה לעקוב אחרי חואן דיקסון, הגארד הנהדר של מרילנד.
וחובה, כמו תמיד, לעקוב אחרי דיוק. גם בגלל שהיא (אם רק תעבור את מכת הפציעות) הולכת לקחת אליפות. גם בגלל המעקב המתמיד אחרי הההצלחה הסטטיסטית של מייק ששבסקי והכישלון שלו להכין שחקנים ל-NBA. גם בגלל שחקן השנה, שון באטייה, שהולך לשים את הקרדיט של ששבסקי על שולחן המקצוענות (אם באטייה נכשל- משהו באמת פגום בדיוק). וכמובן בגלל שחקן השנה שלי, ג'ייסון וויליאמס, מספר 22, האיש שהולך להפוך את ג'ייסון וויליאמס מסקרמנטו לבדיחה, ולשנות לחלוטין את עמדת הרכז.

וכל זה נכתב מבלי להזכיר את הדבר האמיתי - טורניר הנשים שייערך באותה מתכונת במקביל. כן, האביב בפתח... לא צריך שבשבת כדי לדעת שיהיה שמח.