פורים אמנם מאחורינו, אבל המדור חש חובה נעימה לשוב ולעיין בסוגיית מחיקת זכר עמלק. הנושא חשוב מדי כדי לדלג עליו משל היה עוד נאום של אפרים סנה. חוצמזה, נסו אתם למצוא נושא לכתיבה בפרשת כי תשא. אני דוס, לא פרייאר.
על פי התורה מצווה למחות לעמלק את הצורה, לא למחול עליו וגם לא על כל דבר שקשור בו. השאלה שעולה - והיא עולה, אחים שלי, בטח שעולה - מה ההבדל בין גזענות מהסוג החריף ביותר לבין ציווי זה. האם יש היגיון מסוג שהוא באמירה גורפת כל כך, חסרת פניות והתחשבות פרטנית, המבקשת לגזור כליה על עם, יהא זה גם עמלקי בועל שרצים?
ובכן רעי, הבה ונשיר יחדיו את שיר האפולוגטיקה: 1. העמלקים לא קיימים היום וממילא הציווי בטל. 2. קשה לשפוט את הכתוב במציאות המודרנית. אפשר והעמלקים היו נחותים באמת, מין גירסת שופרא דשופרא של הנאצים (בעולם הקדום, אתם בוודאי יודעים זאת, היו זוועות כיד המלך). 3. מדובר בציווי מטאפורי. עמלק מייצג חוצפה, רשעות ושאר מרעין בישין. כמו שאיננו מקיימים הלכה למעשה את "עין תחת עין", כך לא נמחה את עמלק. 4. זה שאין היום עם המזוהה עם העמלקים נובע גם מהתחדשות השיח העולמי, התחדשות שבין היתר לא עוסקת בחיסולים קולקטיביים.
מדובר בסוגיה קלאסית שכל סמינריון הידברות בין דתיים וחילונים מתכבד בו - כל דתי יפרוס בפניכם נימוקים מהסוג הזה, אם רק תלחצו לו על הכפתור המתאים - אבל לא בטוח שהצעידה במסלול הבטוח והצפוי של מערכת ההנמקה המתנצלת עושה טוב לריבון העולמים. הוא אולי יוצא נחמד יותר בעיני החילונים שמקשים קושיות, אבל משהו מאלמנט הטוטאליות של סיפור מחיית עמלק מאבד מעוצמתו.
נכון, זה נשמע מטורף, אם זה עושה לכם טוב אתם מוזמנים לקרוא לי שר התיירות, אבל אני חושב שברמה הפילוסופית יש מקום גם למוטיבים קיצוניים, ולו כחומר מאזן לפציפיסטיות מוגזמת. איש הרי לא באמת חושב שלמחות עם שפל בא בחשבון - יהיו התירוצים לכך אשר יהיו - אז מדוע לחשוש מלהתמודד עם הערכים המוחלטים הללו באופן ישיר, מסעיר, מגדיר ומעשיר? רק בגלל שזה חרוז? למה דידי ומנוסי זה לא חרוז?
תסמונת דאום
באופן אישי אני מאוכזב. רציתי את איווט כשר חינוך. אני אוהב את הגישה שלו לילדים.
זה כולל וידוא הריגה?
11.3.2001 / 10:19