לשחות נגד הזרם

אין כמו גאווה אוסטרלית. קיילי מינו אולי כובשת מצעדים, מל גיבסון מסתכסך עם יהודים – אבל הגאווה האמיתית של היבשת הרחוקה היא הספורטאים המוכשרים שלה. באולמפיאדת סידני 2000 היה זה איאן תורפ השחיין שהביא למולדתו כבוד לאומי, והאוסטרלים הבינו שגאווה אפשר למסחר. תורפ לא היה הראשון – קדם לו טוני פינגלטון, וזהו בעצם סיפורו.

לא כל יום מגיע אלינו סרט בהפקה אוסטרלית. והפעם באמתחתנו "לשחות נגד הזרם", המספר את עלילותיו של טוני פינגלטון, שהיה לאחד משחייני אוסטרליה המובחרים בתחילת שנות השישים והביא למולדתו לא מעט מדליות מוזהבות.

חיים לא קלים עברו על ג'ון פינגלטון הצעיר. כנער צעיר הוא התקשה לזכות בתשומת לב מאביו השתיין ובעל המזג החם (אותו מגלם ג'פרי ראש), ועל מנת לזכות באהבתו האבסולוטית מחליט טוני למקד את מאמציו בלהיות שחיין מצטיין. אולם האב, שמסיבותיו שלו מעדיף לטפח את יתר בניו, מביא בסופו של דבר לקרע משפחתי חד. פינגלטון הצעיר ואחיו הופכים להיות ספורטאים עולים בצעירותם, כשהם מוסיפים מדליה אחר מדליה לאוסף המרשים. אלא שהאב לא מרוצה גם כשטוני הוא אלוף אוסטרליה, וממשיך למרר את חיי המשפחה.

אולם עודף המלודרמטיות ומשחק מעט חובבני הופכים את הסרט לפחות אמין, למרות היותו מבוסס על סיפור אמיתי. וזאת לא הבעיה היחידה בסרט. נראה כאילו המפיקים ניסו לעשות גרסה אוסטרלית ללהיט הבריטי "בילי אליוט", אלא שאליוט, בניגוד לפינגלטון, היה מקורי וחדשני הרבה יותר. והתוצאה, עם כל הרצון הטוב, הוא סרט שנראה כאילו הופק לערוץ הולמרק ולא לקולנוע. גם נסיונות עריכה "מודרניים" (פיצול מסכים סטייל "הענק" של אנג לי ו"24", בשילוב אפקטים זולים של וידאו) לא עושים חסד עם הסרט.

הדי.וי.די נטול תוספות מיוחדות. קצת מידע או סרט דוקומנטרי על פינגלטון האמיתי בוודאי לא היו מזיקים. ועוד שאלה: מה הסיפור של הפרסומות והקדימונים שקופצים עלינו ללא התרעה מוקדמת ברגע שמכניסים את הכותר למכשיר? ואני לתומי חשבתי שיחד עם הוידאו חלף מן העולם גם לחצן ה-Fast Forward.