צורה לאהבה

לפני ש"צורה לאהבה" היה סרט הוא היה מחזה מצליח באוף ברודוויי, ואולי עדיף היה להשאיר את הדברים כמות שהם. וברוח האמירה של הסרט – שינויים בשם האמנות זה באסה. או לפחות לא בטוח שזה טוב. הסרט מציג בפנינו את זוגיותם המשונה והמפתיעה של אדם, חננה שמנמן ולא אטרקטיבי (פול ראד) ואוולין, כוסית מיוחדג'ת (רייצ'ל וויז), ואת מערכת היחסים שלהם עם זוג חבריו המאורסים של אדם. האחרונים לא ממש מרוצים מהשינוי שחל באדם בהשפעת האשה החדשה בחייו. אלא שלא מדובר בעוד סרט על זוגיות ובטח שלא בקומדיה רומנטית, מדובר בסרט עם טוויסט מחשבתי (ואני אימנע מספויילרים), שמעלה כמה סוגיות מעוררות מחשבה בנושא אמנות, אהבה ושיעבודה של החברה שלנו לחיצוניות.

הקאסט של הסרט הוא הקאסט המקורי שכיכב בגלגול הקודם על בימת התיאטרון, וזה בהחלט ניכר. הרביעיה נראית כה מרוכזת בתובנות של סטניסלבסקי וכה מורגלת בדיקציה ובג'סטות התיאטרליות, עד שלא נותר אלא לקבוע שהתוצאה המתקבלת היא תיאטרון מצולם. לא תיאטרון רע, רק בלבול קל במדיום. ראד ווייז הם שני שחקני קולנוע עסוקים למדי כך שלא ניתן להסביר את בעיית התיאטרליות בזרותם לכל עניין המצלמות והעבודה המקוטעת והיעדר הקהל. נראה כאילו השחקנים לא הפנימו את המעבר מהבמה אל הפילם ושיחקו כפי שהם רגילים וכפי שעשו ערב אחרי ערב בברודוויי.

תחילתו של הסרט מקרטעת ומשעממת ולרגעים ממש מתחשק להפסיק וללכת. אבל אז חלה התפנית ומגיע הסיום הגרנדיוזי שבהחלט מכניס מעט טבסקו לתבשיל התפל שליווינו עד כה. אופן ההתנהלות הזה מעלה סוגיה בעייתית באשר לסרטים שמתנהלים בעייפות, אבל לכאורה בלבד, שכן הם צופנים סיום מפתיע ואורגזמי. האם באמת יש לי סבלנות פעם אחר פעם להיסחב במעלה דרכו של סרט משעמם וצפוי רק בשביל לגלות שהוא כביכול לא צפוי בכלל ואף חכם, מתחכם ואירוני? בכלל לא בטוח. גם הסיום של הסרט, אין לי ספק שהיה מקבל שדרוג והופך לדרמטי וסוחף הרבה יותר על במה ומבוים ברעננות תיאטרלית מאשר בפריים הדי.וי.די הביתי. הבמאי, שגם כתב וגם ביים את ההצגה, הוא ניל לביוט (האחות בטי), שעושה עבודה די משעממת ולא מעורר תשומת לב לאמצעי המבע הקולנועי; מה שיכול היה לספק ערך מוסף לסרט שעוסק באמנות. קצת רפלקסיביות עוד לא הרגה אף אחד.

התוספות שמספק הדי.וי.די הן טריילר סטנדרטי לחלוטין וראיונות עם הבמאי והשחקנים. וכאן יש מקום להרחיב בנושא הראיונות שמהווים תוספת תדירה במארזי סרטים רבים. לעתים קרובות מדובר בהזדמנות מאכזבת לגלות כי שחקנים רבים הם, איך להתבטא בעדינות, טיפשים. הם אינם מפגינים זרזיף של עומק והבנה באשר למשמעויות הסרט בו כיכבו, מעבר לנראטיב הבסיסי והשטחי ביותר. כך מספר פרדריק וולר הנאה, שמגלם את פיליפ חברו של אדם, שהסרט עוסק בבחור ובחורה, ושהבחורה משנה אותו, ושחבריו לא ממש מתים על זה. זאת אחרי שנשאל במה עוסק הסרט. זו בהחלט דרך נאותה לבחון את הדברים, אך יש להניח שניל לביוט היה מתגרד בחוסר נוחות אם נאלץ היה להיות עד למפגן הרדידות הזה. גם ראד (המוכר כאח החורג ב"קלולס") וגם וויז ("רווק פלוס ילד") לא מבריקים הרבה יותר. חבל. באמצעות תדרוך זריז לפני הקלטת הראיונות המיועדים לדי.וי.די, או אפילו (ואני הולכת כאן מאוד רחוק) שיחה של העוסקים במלאכה (שחקנים, צלמים ושאר הפרולטריון הסינמטי) עם יוצרי הסרט (תסריטאים ובמאים) יכולה לספק תוצאות מרנינות הרבה יותר ואולי אפילו עבודה משובחת יותר על הסט. עם זאת, המקטרגים יוכלו להזכיר את תשובתו המטופשת של ניקולס קייג' כשהתבקש לתאר את דמותו של צ'רלי קאופמן אותה גילם ב"אדפטיישן" (אתם מוזמנים לחפש את הדי.וי.די הרלוונטי). והנה, בכל זאת יצא סרט מבריק.