שיט

לא לחינם צורף סימן הקריאה לשם "וואלה!". לא באבחת קולמוס אגבית, ויץ של שנינות לא צפויה מכיוונו של רון הנטמן, אלא בהתכוונות מלאה, במחשבה תחילה ותוך הסתמכות על כך שאתר, בישראל הסייבר ספייסית החדשה, שאין בסופו סימן קריאה, כמוהו כנר זיכרון ברשת, כנטקינג, מוטל כאבן שאין לה הופכין, שאין לה גולשין.

ואמנם, וואלה! ללא סימן קריאה, כמוה כאתר התרבות – האשכים המלאים להתפקע של המקום – ללא איתי נאור. אך רגע, והרי זהו המצב החדש, גזירת הגורל הנוראה שהשיתה עלינו התחרות בין האתרים! איתי נאור, האיש והשיק, הגיק והטריק, הצ'יל והאליל – עוזב בטרם עת. ויותר מאשר פגיעה חמורה במצבת כח האדם של וואלה! מדובר במהלומה כואבת, בנוגרת אדירים, המכוונת כהלכה לבטן התחתונה של מגניבותו של המקום. שכן אם וואלה! תרבות היא סימן הקריאה בסיומה של מילת ההתפעלות הערבית הזאת – שהפכה לבית עבור גולשי האינטרנט בישראל – הרי שאיתי נאור הוא אותה נקודה בתחתית הקו הישר. אפוסטרופי הפוך על ראשו.

על מראה הפרופסור המפוזר שלו, שלקח שלוק אחד יותר מדי מנקטר האלים של הצינגלה, על פיגורת מבקר הטלוויזיה שאינו מחזיק במכשיר הטלוויזיה בביתו לאות מחאה כנגד משהו שאינו זכור לי כרגע, על הלוק הפסאודו חתיכי "אני מזיין הרבה יותר מהעורכים שלי", על רעמת התלתלים הסוערת, שכולה התכתבות עם רוד חוליט האלמותי – ואולי בעצם עם צביקה פיק מחתרתי - על זיפי הזקן הנוקשים שלו, כמוהו כדון ג'ונסון בשעתו – חי את החיים הטובים, הרחק מהמרינה, קרוב אל שיט תענוגות פרטי, מסתורי, במרחב אישי, מעורר קנאה. להתפוצץ מקנאה.

אביר הגרוב, סלב תיכונים תל-אביבי, שעל חגורת הכדורים שלו חרוטים שמותיהם של ידוענים לא מעטים איתם השתובב בהפסקות בקונכיית ההשכלה העל יסודית – עירוני א': איה קורן, רומי אבולעפיה, בר פאלי, מיכאל הנגבי, קורנית סטולר ואחד – איתי נאור, שבשמים ובארץ ובוואלה!

אילו מטעמים חמוצים ומרירים, אילו קיתונות של שנינה בוערת מזעם השליכו לעברו גולשים נזעמים, לאחר שקטל במחי מקלדת חרופה לאומנות מוזיקלית מבית סאב והצל. "כמה זר לך שמך", קראו לעברו, "נאור...", גיחכו והוסיפו, "לא היית, אינך ולא תהיה נאור לעולם". ופעם אף יצאה השמועה כי סאב בעצמו איים לתקל את נאור בסימטה חשוכה, להפליא בו מכות, להרביץ בו קצת אהבת לאום ומדינה – אם לא יחזור בו מביקורתו הרעה. אך אפס – כי איתי קיבל את עונשו מהשמים ונרשם בספרי הרפואה כקורבן הראשון של דלקת פרקי ההקלדה. אכן, אלה האוזניים השומעות, אלה העיניים הקוראות – בתדירות של אחת לחודש, היה איתי נאור מושבת מעבודה בשל כאבי אצבעות, דלקת ציפורניים ומוגלה בכריות ההקלדה. האין זה צ'יזבט מקסים להתאגד סביבו בחברותא? אלא שלא מדובר באגדה אורבנית כי אם במציאות הכואבת עצמה ויעידו תצלומי הרנטגן.

כמה חדה, נמרצת וקולחת הייתה כתיבתו של הבחור. כמה ערניות, נטולות עכבות ולא מנומסות בעליל היו אבחנותיו. באיזו מהירות הצליח ללקט סביבו מעגל עוינים נאמן! ינוקא ברוך כשרונות, אין ספק. ולא זאת היא בלבד, שכן נאור, על אוזנו המוזיקלית, על קול "זוהי אזעקת אמת" שלו, על חיבתו לחולצת טי קרועה, עליה מתנוסס השם המפורש "פרל ג'אם", החליט לא רק לומר, אלא גם לעשות – ובאותה חריצות בה נתן לראש בדנה ברגר, כינס את הפרוייקט המוזיקלי המעשי של איתי נאור ועיטר אותו בשם הבלתי נמנע, "פושעי אוסלו". שיתוף פעולה עתידי עם סאבלימינאל, נדמה בלתי נמנע. שם אופציונאלי לדי.ג'יי: "הסכם ז'נבה – בעד ונגד". הכי קונצנזוס שיש. בסט סלר ידוע מראש.

וכעת, בצעד שהוא לא פחות מדקירת פיגיון בלב אוהב, מעביר נער הפלא את כישורי ההסתחבקות המופלגים שלו, את יכולות הצ'יט צ'אט הסקסי-קולי שלו, את חוש התיזמון המבריק שלו להצעת סקרים שוביניסטיים וולגאריים ופופולאריים ואת משיכתו הלא מוסברת לפנטסי NBA למגרשה של האחות הקטנה, החקיינית והדלה באיתי נאורים של וואלה! – נענע. הרשת כמרקחה, אין להכחיש. נפל דבר והושלך אל תוך המיקסר. הסטלן, האורגינל והאגביות המקסימה שמריחה כמו רוח נעורים נוטשים כדי לסער מוחות, לערבל טקסטים וליצור חיקוי מושלם, תעתיק זהה לוואלה! תרבות. ולבטח שיצליח. שכן, אחרי הכל, מדובר בנער מוצלח. שגשוג בהתהוות.

הידד לזוכים בו. אבוי למפסידים אותו! איתי עוזב ולוקח עימו דברים שלעולם לא היו לנו, איכויות שלעולם לא נצליח לשחזר, אהבות קודמות שכבר למפרע אנו יודעים כי לא נצליח להחזיר. אולי כמו רין טינטין, ואולי בעצם כמו ספיפי, ישוב יום אחד, מבט של געגוע בעיניו, ירחרח אנה ואנה ויאמר: "הריח הזה מוכר לי. המקום הזה, האנשים האלה. הם היו פעם חבריי הטובים, מוקיריי ומכריי, ידידיי עד בלי די", יתגלגל על צדו, יתבע את הגירוד הבלתי נמנע בבטן. וישוב כדי להישאר.