רסיסי זיכרון, מקטעי תודעה, רגע לפני השיכחה

זה נגמר. לפני שמונה שנים. ואולי, בעצם, הרבה לפני. מכל מקום, דבר לא נותר. לא מיצחק רבין, לא מהחלום, אפילו לא משברו. את הכל גרפו העתים, "המצב" והאובססיה הישראלית להדחיק כדי להתקיים. במציאות בה השכחה מתרחשת כמעט במקביל להווה, אין מקום לדיבור על זיכרון לאומי קולקטיבי, על מוסר השכל כלל ישראלי. "לקח" הוא מושג שטוב לשיעורי ספרות בבית הספר היסודי, בעת מפגש ראשוני עם משלי קרילוב. הכל נמוג בים הנתונים, האירועים, הפנים והשמות – הנשכחים. נהרות הדם שטפו איתם את הכל, כולל הכל.

אבל בכל זאת, כל אדם הוא אי, ולכל אי יש זיכרון מקומי, פרטי, שמגדיר אותו, שמבדיל אותו מהאיים האחרים סביבו. תבנית נוף סובייקטיבית, ייחודית, בלעדית, עצמאית. מדובר במקטעי הזיכרון שכל אדם מצייר לתמונת עברו. ביום השנה השמיני לרצח רבין, נתבקשו 13 מכותבי אתר הדעות של וואלה! להציג בפניכם את רסיסי הזיכרון שלהם, את כתמי הצבע הפרטיים שלהם, מאותו לילה בלתי חוזר בהיסטוריה הלאומית, בקלסר התודעה הפרטי של כל אחד מהם. רגע לפני שגם אלה יתפוררו, ליקטנו אותם, כדי להציג קולאז' אקלקטי של שברי תודעה. נדמה שבישראל הנוכחית, של שמונה נצחים אחרי, זוהי הזהות היחידה האפשרית, הישראלית היחידה האפשרית.

כמו תמונה בתוך תמונה בתוך תמונה, אספנו קטעים מתוך הקטעים, לקטע אחד, ליצירת הרושם הכללי, להעמדת פסיפס מקדים לתמונה הגדולה – זו, שכאמור, אינה יכולה להתקיים.

אורי רפאל - מהמושב האחורי של האוטו החלטנו אני ו-ל'. שאין זמן מתאים יותר מעכשיו להתחיל לתת לציניות לעבוד. קרוב ל-20 דקות, שעה שאין לנו מושג בדיוק מה קרה שם, התחלנו למלא את חלל הרכב במימרות סרק טרום קונספירטיביות, ולפיהן הקולגה הקשישה (מזל טוב, לרגל השמונים, מר פרס) שלו עומד מאחורי הירי.

דגנית אמתלאי-סויסה - אני נשארתי עם הרדיו, כי הטלוויזיה האחרונה שנשארה לנו בבית מתוך הארבע שהיו לנו קודם, נצטוותה ללון במחסני ההוצל"פ בהוראת ביהמ"ש הנכבד (אצלנו המיתון כרסם כבר אז).

הילד של דובי שוב - הגוף שנשא אותי הרגיש עייפות גדולה. הוא לא יכול היה לסבול את קול היריות החוזרות ונשנות, את תחושת חוסר התקווה והוא הלך לנוח, לעכל את כמות הרעל, לעצור אותו מלהגיע אלי.

הדר טורוביץ' - מבחינה כרונולוגית אני משתייכת לנוער הנרות, כרונולוגית בלבד. לא הדלקתי אף נר נשמה ובטח שלא בניתי באמצעותו מיני מוצגים סביבתיים. לא עשיתי זאת כי חשתי זה ריק, שזה זיוף לא אמיתי שלא מדבר אלי. שזה מביך. אוננות ציבורית שבאה לרצות ציבור שלא באמת התמודד עם מה שקרה. למחרת נסעתי לירושלים לעבור על פני הארון. כשהגעתי לכנסת וראיתי את התור, החלטתי שאני מוותרת.

חיים גרנביץ' - אך כך התברר שזה היה מישהו מאיתנו. חבר בישיבות ההסדר. חבר לעולם הכיפות הסרוגות. חבר טיפש. חבר שלא ידע שכשלומדים על "תקפו כהן" אין זה אומר שצריכים מיד ללכת ולתקוף כהנים; שאם לומדים על בן סורר ומורה אין המסקנה שעלינו ללכת ולהרוג בנים שנראים כאילו לא שומעים להוריהם. שכשהרב מלמד על "רודף" הוא לא חולם בשום סיוטי זוועה שלו שהכוונה היא ללכת ולרצוח ראש ממשלה.

נבו כהן - בשבועות שלפני הרצח העברתי משמרת שבוצעה במהלך ההצבעה בכנסת על הסכמי אוסלו, אחד החברים שלי לעבודה היה הבן של חבר כנסת מאוד מרכזי בהצבעות ההן, כל המשמרת עברה בצקצוקים במכשירי הקשר ובהערות כלפיו וכלפי אבא שלו, רוב ההערות היו בגנות אוסלו, יכול להיות שאפילו מישהו אמר אז במשמרת ההיא משהו על רבין, אבל בלילה של הרצח כולם נדמו, פתאום לא היינו יותר יודעי כל.

נירית שפאץ - תבעתי בכעס לדעת מה הקשר שנעשה בכתבה בין רצח רבין לנאצים, ומיהם לעזאזל הנאצים היהודיים שהקריינית אמרה שקשורים לרצח רבין. "על איזה נאצים את מדברת?" השתומם טון, "אף אחד לא דיבר על הנאצים".
"מה זאת אומרת? הקריינית כל הזמן אמרה 'יו?ד?ה נאצי', 'איזראל נאצי'!" התברר שזאת אי-הבנה נפוצה: המילה nazy בהולנדית מתייחסת לנאצים, ואילו המילה natie – שמבטאים אותה בדיוק אותו הדבר, כמו שמבטאים "נאצי" בעברית – פירושה פשוט "עם", "אומה".

נעם פלג - איתי מתקשר, היסטרי, מבוהל. הוא בכיכר עם מצלמה, לא יודע מה קרה, רק רואה מלא שוטרים ואנשים בוכים. עדכנתי אותו במה שמספרים ברדיו ושבכיכר אין מה לעשות, שעכשיו כולם ב'איכילוב', מחכים לראות מה יגידו הרופאים. כל הערב הוא היה איתי על הקו, מתרוצץ בתל אביב, עד שנגמרה לו הסוללה.

צחי בירן - הנוסעים לחו"ל שמעו במקוטע על האסון הנורא אך חלקם המשיך בשלו, דחיפות, קללות ועצבים. רצחו את ראש הממשלה, מלמלתי לעברם בכעס, אולי די.

גדי אונגר - סקרתי אותו כמו מי שלראשונה בחייו סוקר ראש ממשלה. אני זוכר את השעון שעל זרוע ידו, את סומק לחייו, את ה"טיים" ששנורר שם ממישהו. חצי חיוך ליושב מימינו, ראש מניד תודה למלצר שמניח כוסית, ארבע קוביות של קרח עם תוספת של סודה. בנאדם. ממש בנאדם. לראשונה שמעתי אנשים קוראים לו "יצחק". כמה חשובים הם הרגישו לקרוא לו "יצחק".

דיוויד רוזנטל - איפושהוא בפקקים באיזור אשדוד יניב קיבל טלפון לסלולארי. הוא החליף כמה מלים, סגר ואז שאל אותי "רוצה לבוא לעצרת השלום הערב?"

יאיר - פתאום הגיעה החדשה המרעישה. לרגע שקט השתרר. בזויות הפה של אנשים מסוימים יכולת להבחין בחיוך קטן.

רחביה ברמן - פתאום עולה על הרדיו בעל הבית שלי, ישראלי מניאק וכהניסט מלוכלך בשם אפי. ייאמר לזכותו (אם אפשר להגדיר את זה כך) שהוא שמר את ההתמוגגות לאחר כך. הוא ביקש ממני לעבור לערוץ הפרטי, שבו לא יכולים שאר הנהגים לשמוע אותו. לא היה לי מושג מה הוא רוצה, וחשבתי שהוא רוצה לנזוף בי על משהו או להגיד לי שאתן איזו נסיעה מסוימת לנהג מסוים. ממש לא. "רחביה, אל תגיד שום דבר לנהגים, אבל כרגע ירו ברבין".

הצטרפו גם אתם. הוסיפו תגובה, שתפו אותנו ואת הגולשים ברגע הפרטי שלכם. אולי הנקודות הרבות יתלכדו לרצף, לקו, לזיכרון לאומי של ממש. גם אם רק ליום אחד בשנה.