רחביה ברמן - נהג לימוזינה בניו-יורק

בשנת 95' גרתי בניו יורק, ועבדתי כסדרן בחברת לימוזינות. (סדרן, למי שלא מבין, זה הבנאדם שיושב על הרדיו ומזמר "מי פנוי באפר איסט? מי נותן לי עשר דקות בווילג'?") הקיצר, יום חמישי אחד בתחילת נובמבר אני מתחיל להיכנס נפשית לתוך שעת הלחץ, שבה כל העולם יוצא מהעבודה, נוסע לשדה לחופשת סופשבוע, הכבישים פקוקים והכל מתהפך. כולי שקוע בעבודה, כולי בניו יורק, ישראל נדחקת לחדר האחורי של התת מודע.

פתאום עולה על הרדיו בעל הבית שלי, ישראלי מניאק וכהניסט מלוכלך בשם אפי. ייאמר לזכותו (אם אפשר להגדיר את זה כך) שהוא שמר את ההתמוגגות לאחר כך. הוא ביקש ממני לעבור לערוץ הפרטי, שבו לא יכולים שאר הנהגים לשמוע אותו. לא היה לי מושג מה הוא רוצה, וחשבתי שהוא רוצה לנזוף בי על משהו או להגיד לי שאתן איזו נסיעה מסוימת לנהג מסוים. ממש לא. "רחביה, אל תגיד שום דבר לנהגים, אבל כרגע ירו ברבין".

"מההההה?!?!"

"כן. לא יודעים מה איתו. אל תגיד שום דבר לנהגים".

ההוראה הזו הייתה חשובה כי בערך שליש מהנהגים שלנו היו משלנו, ועוד כמה היו בני דודים. הדבר האחרון שהיינו צריכים זה ויכוח פוליטי מטורף מעל גלי האתר באמצע ה-Rush Hour. מצד שני זה לא ממש עזר, כי גם לנהגים יש רדיו, ותוך כמה דקות הוצף גם הערוץ הפתוח בהערות על מצב החסה בשטחים. רק הקול הכי "אל תעצבנו אותי" שאני מסוגל להפיק גרם להם לשמור את הדעות שלהם לעצמם – עד סוף המשמרת, לפחות.

ציינתי כבר שהבוס הנ"ל היה כהניסט. תוך כשעה הוא הגיע למשרד והביע את דעתו הזחוחה שהוא דווקא מבסוט, והלוואי שרבין ימות. זו היתה הפעם הראשונה מני רבות בהן הוא עתיד לחזור על הדעה הזו, וברגעיי הפחות מחמיאים אני מצטער עד היום שלא דפקתי לו את האף לתוך המוח. לעובדה שהאיש היה תותח די רציני בקונג פו בוודאי היה קשר להחלטה הזו, אבל עד עצם היום הזה מגרד לי באצבעות כשאני נזכר בחיוך הזה שלו.

בכל מקרה, כשעתיים לאחר מכן סיימתי את המשמרת שלי, עליתי על ההונדה 650 ודפקתי שיא עירוני חדש בקו סאניסייד-פרוספקט הייטס. זה היה די בתחילת עידן האינטרנט להמונים, ולעבדכם הנאמן היה אמריקה אונליין על המחשב המאעפן שלו. את שארית הערב והלילה ביליתי כשעין אחת על CNN, עין אחת ברשת וטלפון לארץ דבוק לאוזן.

חרשתי את הצ'טים והתווכחתי עם כל מי שזז – חלאות פנאטיות מהצד הערבי, חלאות פנאטיות מהצד היהודי, וסתם אנשים טובים אך טועים (יעני כל מי שלא מסכים אתי). שפכתי את הלב על המקלדת וכתבתי דברים שאני מצטער עד היום שלא שמרתי. לא יודע אם חשבתי אפילו אז שזה ישנה משהו, אבל הרגשתי שאני מוכרח. מוכרח לדבר, להוציא החוצה, לשכנע, לתקשר, לגעת. להגיע להבנה.

בימים שלאחר מכן יצא לי להסתובב בשכונות החרדיות של ברוקלין. רמת הזדון והשמחה לאיד שמצאתי בשכונות של חב"ד עוררה בי קבס וזעם. מודעות רחוב הריעו לעונש משמיים שניחת על הפושע, ושוב הרגשתי את החרון מפעפע בתוכי, על משיח השקר הזה ומאמיניו ההזויים, שמעיזים לגור בבטחה בברוקלין ולהגיד לאנשים אחרים על איזו פיסת ארץ הם חייבים להיהרג. ניסיתי למצוא בתוכי את החימה הדרושה להרביץ להם, אבל כל מה שמצאתי היה גועל וכאב. ניסיתי להטיח בהם מלים חריפות מספיק כדי למשוך אותם לקטטה, אבל הם היו זחוחים ומרוצים מכדי לבלוע את הפיתיון, אז הסתלקתי משם ולא חזרתי, אפילו לקניות שאי אפשר לעשות בשום מקום אחר, במשך חודשים.

אחר כך קיבלתי מכתב מאחי החורג, שהוא ממש לא כהניסט אבל כן ימני. לפני רצח רבין, אחי נהג לספר לי על היחס למתנגדי הסכם אוסלו, על איך שעובדי מע"צ נהגו להסיר שלטים של הימין מצדי הדרכים, על איך ששוטרים היו מרביצים לפעילים של זו ארצנו, ועוד. חשבתי שהוא מגזים, ובחלקו של דבר אני עדיין חושב כך. אבל רק בחלקו. גם כשהיא עושה משהו טוב, מפא"י נשארת מפא"י.

אחרי הרצח, לבי נחמץ בקרבי לנוכח הסיפורים שלו על האווירה הבולשביסטית ששררה לאחר הרצח, על הבחור שנעצר לאחר שענה בבדיחות הדעת "פרס" על השאלה "מי הבא בתור?" בבנק. מצד שני, מקריאת עיתונים הבנתי כמה מהר התהפך הגלגל, כמה מהר התנער הימין הקיצוני מאשמה וחזר לתקוף את "הבוגדים", "פושעי אוסלו", וכל החולירע הזה.

אחרי שחזרתי לארץ, התגבר הגועל לנוכח המפגש עם המושג המפוברק והמגוחך "מורשת רבין", כאילו היה מדובר באיזה הוגה דגול. האטימות של שני הצדדים, הפוליטיזציה של הכל, הלהיטות לנפנף בדברים כדגלים במקום ללמוד מהם גרמו ללב להצמיח יבלות.

אני עדיין מאמין שהסכם אוסלו היה ניסיון אמיץ, ואני עדיין מוקיר את אומץ ליבם של האנשים שלקחו על עצמם את הסיכון הזה. אני מוקיר את האמונה שלהם במחר טוב יותר, ואת הנכונות שלהם להתגבר על הרגלים מחשבתיים של עשרות שנים.

אולי לא היה לזה סיכוי מעולם, אבל פעם האמנו שכן. פעם העזנו לקוות, ושלוש יריות לקחו לנו גם את זה. פעם רצינו שלום, מזרח תיכון חדש, דיסקו ובלונים. עכשיו נסתפק בשמחה גם בשקט, קיבינמאט.