יאיר - באמצע ויכוח פוליטי

הימים ימי נובמבר 95 אני עדיין חייל. בערב הרצח שהיתי בבית חבר במפגש קבוצתי עם בעלי דעות שונות דיברנו, התפלספנו, התווכחנו, צחקנו, אכלנו משהו טוב, שתינו משהו טוב - ופתאום הגיעה החדשה המרעישה. לרגע שקט השתרר. בזויות הפה של אנשים מסוימים יכולת להבחין בחיוך קטן.

כן, היו כאלה ששנאו את רבין, כאלה שסברו שעדיף מטר אדמה רבוע בארץ ישראל על חייהם של הרבה רבינים. כאלה שימים יעברו ועד היום יסברו שחטא גדול חטא רבין במוסרו חלקים מארץ ישראל ועל כך נענש. אחרים התחלחלו מעצם המעשה והשוו אותו לרצח גדליה בן אחיקם, בכולם הכתה התדהמה, לא האמנו שזה אכן קרה שיהודי יקום וירצח ראש ממשלה. לימים התברר שאפילו בשב"כ לא האמינו לא חשבו לא התכוננו.

אני פשוט נאלמתי דום. הסתקרנתי והתחלתי להתבונן בסביבה, גם בקבוצה הקטנה אך גם בתקשורת המגוונת שבמדינה. התופעה החברתית היתה מסקרנת ומדהימה בעיני, התלכדות של העם היהודי בעת משבר, יכולת להרגיש שאלו ימים מיוחדים. הטקס היה מרגש. אפילו מלכי ערב הגיעו. אולי באמת הגיע השלום חשבנו.

השבר היה עז, רבים שינו את דעתם. שינוי התחולל בכולנו. ההפנמה ארכה מספר ימים, אז התחילו ילדי הנרות להציף את הכיכר, שירים נוסטלגים נפלאים הציפו את המדינה. אם חששנו שהרצח יפלג אותנו, התבדינו: הוא רק איחד אותנו. מאז התפכחנו והחכמנו. היום אני מבין שהחיים הם מה שחשוב באמת, ריבוי הדעות פועל לטובתנו.

השלום בוא יבוא. יש לי סבלנות. גם אם זה ייקח מאה שנים - לי יותר חשוב השלום שבין היהודים לעצמם.

ימים עברו. הרצח צולם - כולנו ראינו אותו. ביקרתי בכיכר, ביקרתי גם בקבר. לא הסכמתי איתו אז, אינני מסכים איתו היום, אבל הערכתי אותו מאד. מעניין מה היה חושב עלינו, מעניין אם שינה את דעתו.