גדי אונגר - פגש את רבין ביום הרצח

זכיתי ללחוץ את ידו של יצחק רבין באותה השבת האחרונה בחייו.

שבת בצהרים, יום שטוף שמש, רביעי לחודש נובמבר, חצר ביתם של חברים משותפים. "אני בא להפגין בשבילך היום בערב", השמעתי קול ציפציף של בן 17 באוזניו של ראש הממשלה. אבי, שעמד לצידי, מיהר ותיקן – "אינך בא להפגין למען יצחק. אתה בא להפגין למען השלום". כל אותה העת, רבין לחץ את ידי. לחץ ממש, בדרכו שלו. רמטכ"ל, גיבור ישראל, ראש וראשון במערכותיה של המדינה, עם לחיצת יד רפויה, חלשה. עדינה.

סקרתי אותו כמו מי שלראשונה בחייו סוקר ראש ממשלה. אני זוכר את השעון שעל זרוע ידו, את סומק לחייו, את ה"טיים" ששנורר שם ממישהו. חצי חיוך ליושב מימינו, ראש מניד תודה למלצר שמניח כוסית, ארבע קוביות של קרח עם תוספת של סודה. בנאדם. ממש בנאדם. לראשונה שמעתי אנשים קוראים לו "יצחק". כמה חשובים הם הרגישו לקרוא לו "יצחק".

בערב במקומה של הפגנה, הלכתי לראות סרט עם החברה. התלחשויות במושבים שמאחורינו גילו שדבר מה אירע בכיכר שלעולם לא תהיה עוד כיכר מלכי ישראל. חזרתי לביתי, דרוך ומצפה לבשורה של ממש. מאסתי בדיווחים על יריות בכיכר וחכתי לבשורה של ממש. בו בשעה התפללתי שלעולם לא תגיע.

אני זוכר את הדיונים שאחרי בבית ספר ובינינו החברים. את השירים. את המראות. את צינת הלילה של תחילת חורף 1995. משבי רוח שקצת הקשו עלינו להדליק נרות. כאבתי אישית את לכתו של אדם. סבא של נועה, בעלה של לאה, חבר של הורים של חבר שלי. הוא הרי לחץ לי יד פעם. ברמה האישית והעמוקה ביותר, חשתי חלק ממשפחה אבלה.

מדינת ישראל, חשבתי, עם ים של נרות בכיכר, ואומה שלמה שמתכנסת ביגונה, ירשה את השלום. ה"כן לשלום - לא לאלימות" נחרטו לעולמי עד באותיות קידוש לבנה וכמה חבל שלקח כל כך הרבה לחצי עם להשתכנע. אחרי שנה, אולי קצת פחות, הבנתי שלא הבנתי. קרה הרבה יותר מאשר רצח של אדם. נגדעה היסטוריה, נקטעה תקופה. נותר האור בקצה אך כמו נאטמה המנהרה ואין עוד מי שיוכל להוביל אותנו בתוכה.

אז שאלנו האחד את השני – איפה היית כשזה קרה. היום אני בעיקר שואל איפה היינו אם זה לא היה קורה.