צחי בירן - במשמרת ערב בנתב"ג

סוף השבוע של ה-4 בנובמבר 1995 מצא אותי בדיוק שנה משוחרר מהצבא, במשמרת ערב בנמל התעופה הבינלאומי בן גוריון. העבודה בביטחון היתה מאוד מתוחה באותה תקופה – שילוב של התרעות ביטחוניות עם עצבים של נוסעים שרק רוצים להגיע מהתורים האינסופיים ל"ביוטיפיל", כלשונם. אחרי כמה שעות של "מי ארז את המזוודות?" וחיפוש אחר דמויות חשודות המתקרבות לטרמינל, יצאתי להפסקה והלכתי כנהוג, למועדון הבודקים בקומה השניה. אכלנו משהו טוב ושתינו משהו טוב מול הטלוויזיה כשעל המרקע אחת מיצירות המופת מסאגת "אסקימו לימון" – "הרימו עוגן", כמדומני.

עצרת ההמונים בכיכר לא היתה ממש נושא לשיחה בקרב הבודקים והבודקות וגם בטלוויזיה, כאמור, הכל היה עסקים כרגיל. ואז היתה הכתובית "בקרוב נעבור למבזק חדשות מיוחד" – קיבינמאט היה פיגוע, היתה המחשבה הראשונה של כולנו. ואז ערוץ 1 פרצו עם הדיווח שיריות נורו לעבר ראש הממשלה יצחק רבין והוא פונה מהמקום. הידיעה הזאת הכתה את כולם בהלם ואותי החזירה כמה חודשים אחורה.

אני וחבר נוסף נשלחנו לסייע ליחידה הממלכתית לאבטחת אישים באירוע פוליטי בראשון לציון. שנינו הסתובבנו הלומים בקרב מאבטחי האישים שנראו לנו אז כמו שילוב בין רמבו ליוני נתניהו. תפקידנו היה לבדוק את קהל הנכנסים לאירוע, פעולה לא שגרתית באירועי בהשתתפות ראש ממשלה, בימים אלה. הקהל, בעיקר פנסיונרים, נכנסו באיטיות דרך שער גילוי המתכות ותמהו על האבטחה המוגברת.

ואז פתאום הודיעו בקשר שראש הממשלה מגיע, המקום נכנס למתח, מאבטחים התרוצצו, השטח נהיה "סטרילי" ואני וחברי הזזנו קצת את השער ונצמדנו לקיר. ואז הוא הגיע, לא גדול במיוחד, עם פרצוף אדום מהתרגשות ואולי מביישנות. הוא צעד בבטחה לעבר הכניסה הביט שמאלה לעברנו, שני צעירים לבושים במדים מכוערים (חולצת פסים כמיטב אופנת בגדד), חייך לעברנו את החיוך הצנוע שלו ואמר לנו בקולו העמוק "ערב טוב". מלמלנו משהו בביישנות והוא נכנס פנימה.

חזרה למועדון הבודקים. אני מסביר לחבריי שאין מצב שעברו את המאבטחים שלו, הם "מוציאים כדור תוך ארבע ומשהו שניות", נימקתי. בין הצילומים המבוהלים בטלוויזיה זיהיתי את י', מפקד ענק מידות ביחידה לאבטחת אישים שעבדתי תחת פיקודו באירוע ההוא בראשון. הוא היה נראה מאוד לחוץ והוא אחז בצעיר תימני שעליו סיפרו כי הוא זה שירה בראש הממשלה. המציאות הכתה בי.

אחרי שעה במועדון מלא בנים ובנות דבוקים למסך הטלוויזיה הודיעה לנו ראש המשמרת שחייבים לחזור לעבוד כי בנתב"ג העניינים אף פעם לא עוצרים (חוץ מביום כיפור). אט-אט חזרנו למטה בידיעה שראש הממשלה שלנו נפצע ומצבו לא ידוע. אחרי חצי שעה או יותר הגיעה אחת הבנות מלמעלה כשפניה אדומים וסיפרה שהוא מת. המקום האחרון בו רציתי להיות באותו הרגע זה באולם הנוסעים הצפוף וחסר הרחמים. הנוסעים לחו"ל שמעו במקוטע על האסון הנורא אך חלקם המשיך בשלו, דחיפות, קללות ועצבים. רצחו את ראש הממשלה, מלמלתי לעברם בכעס, אולי די.