נעם פלג - במקלחת

ערב שבת משעמם זה הולך להיות, חשבתי. בטלוויזיה אין מה לראות, אימא נסעה לסבתא, החברים כולם נעלמו. דווקא רציתי קצת לצאת, לבלות, אולי זה מה שהיה מרגיע אותי, מרגיע לי את ההתרגשות העצומה שחשתי. למחרת בבוקר הייתי צריך להתחיל ללמוד נהיגה.

אח שלי ביקש שאקליט לו את הסרט 'אסקימו לימון' בערוץ 2. מעולה, חשבתי לעצמי, עכשיו גם הוידאו תפוס. בערך בתשע וחצי נכנסתי למקלחת, כבר רואה מה צופן הערב: ספר ולישון מוקדם. יצאתי מחדר האמבטיה ואמא בדיוק נכנסה, הניחה את התיק ואמרה משהו על זה שבדרך, ברדיו, ממש עכשיו כשהיא חנתה, היא שמעה שהיה משהו בכיכר. מה קרה? היא פנתה אלי. אין לי מושג, הפטרתי, ונכנסתי לחדר, סוגר את הדלת ופותח טלוויזיה.

יורם ארבל סיים לשדר את "הדקה ה- 91" והוידאו כבר התחיל להקליט. פתחתי רדיו ודיברו שם על יריות או משהו כזה, שקרה בכיכר מלכי ישראל. רסיסי המידע הצטרפו לכדי תמונה מפלצתית. ירו ברבין. פתאום הופיע גיא זהר בשידור מבולבל ומשונה. במחזור אינסופי סיפרה מישהי היסטרית שהיא ראתה הכל, ולרבין לא קרה כלום. התקשרתי לאבי, להגיד לו שיפתח את הרדיו, אבל הוא לא היה בבית. לא השארתי הודעה, אני כבר אתקשר מחר אמרתי לאבא שלו. הלכתי לסלון, להגיד גם להורים שיפתחו טלוויזיה אחוז תזזית, במין תחושת אקשן נהדרת. ערב משעמם כבר לא יהיה כאן, חשבתי לעצמי.

איתי מתקשר, היסטרי, מבוהל. הוא בכיכר עם מצלמה, לא יודע מה קרה, רק רואה מלא שוטרים ואנשים בוכים. עדכנתי אותו במה שמספרים ברדיו ושבכיכר אין מה לעשות, שעכשיו כולם ב'איכילוב', מחכים לראות מה יגידו הרופאים. כל הערב הוא היה איתי על הקו, מתרוצץ בתל אביב, עד שנגמרה לו הסוללה.

לאט לאט מתחיל לעכל את מה שקרה כאן. ירו בראש הממשלה, עשרות צובאים על בית החולים, לא יודעים מה קורה, מי בדיוק שולט במדינה. הרדיו לא מצליח להרגיע, אפילו שהביאו את קובי מידן. יעקב אילון מנווט את השידור ואהרן ברנע מדבר לתוך בלוק של איטונג עם אנטנה. לבד בחדר, מזיע מפחד, לא מבין שהרע מכל יגיע באחת עשרה ורבע.

נשארתי לבהות במסך כמעט עד שתיים בלילה. לא חושב על כלום. ריק. לא חושב על ההסתה, לא חושב על ביבי, לא חושב על פרס, לא חושב על רבין, לא חושב על כלום. המום. המון אנשים שבוכים, מחרפים, מקללים, מאשימים, מפלבלים עיניים, מתחסדים ומשקרים מסתכלים עלי בחזרה מתוך הקופסא. אף אחד מהם לא מעניין אותי. לא נוגע לי, לא מנחם אותי.

פתאום תמונה של הקריה, חדר ישיבות מיושן ובמרכזו כסא עטוף בבד שחור. תוהה מי הצליח לארגן את התפאורה המזעזעת הזו במוצאי שבת. מאיפה הביאו את התמונה הענקית הזו, מי החליט לשים את הסרט השחור. איזה מסכנים החיילים שנשארו לעשות שבת, בטח לא יתנו להם לישון דקה. אנשים עגומים יושבים סביב השולחן, פרס עם עיניים כבויות. עומדים דקת דומיה. אני עומד גם, מהמבוכה. עדיין מסרב לקלוט מה קרה כאן.

העייפות הכריע אותי. גם ההתרגשות חזרה ותפסה את מקומה בסל הרגשות שהתרוצצו בלבי. בכל זאת, שיעור נהיגה ראשון. האחרון מכל החבר'ה. קמתי בשבע בבוקר, אוכל בשקט ארוחת בוקר, הטלוויזיה מטרטרת, אמא לא אומרת כלום. בשמונה מתיישב על יד המורה ומקבל הסבר איך מעבירים בין ראשון, שני ורוורס, איך מאותתים. ברבע לתשע יורד בבית ספר "כמו גדול" ומדמיין לעצמי את מבטי הקנאה של שאר התלמידים, מבלבל ביו זה לבין מבטי הצער.

בחצר כולם לבושים לבן, מוכיחים שאינסטינקט האבל והזיכרון קיימים. בכיתה שקט, קבוצות קבוצות עומדים אנשים ומדברים, חלק מתייפחים, חלק מתחבקים. אמיר מנסה לנצל את ההזדמנות ומחליק את ידיו על גביהן וחזיהן של הבנות. המחנכת נכנסה וליהגה דבר מה. ואני עדיין בשוק מזה שהאוטו נע על פי הפקודות שאני נתתי לו לבד. בלתי נתפס בעיני.

כדאי לנסוע ולעבור על פני הארון? התלבטתי ביני לבין עצמי. החברים כבר התחילו להתארגן ורצו לדעת אם אני בא. לא ממש התחשק לי לנסוע לירושלים, העדפתי להישאר בבית ולראות טלוויזיה, אולי ללכת קצת לישון. לבסוף החלטתי להצטרף מתוך תודעה היסטורית, שאוכל לספר לדורות הבאים שעברתי על פני הארון ושלא, לא הייתי בכיכר כשירו ברבין, סתם הייתי בבית, במקלחת.