הדר טורוביץ' – בעצרת השלום

לפני 8 שנים הייתי תלמידת תיכון בת 16 עם רעמת תלתלים ארוכה ועם תפיסת עולם מגובשת של ילדה שלא ראתה כלום וכבר יודעת הכל. ב-4 בנובמבר 1995 בערב הייתי בכיכר מלכי ישראל. באתי להפגין בעד השלום אבל בעיקר באתי כי כל החבר'ה מהתנועה באו. הסיפור שלי הוא כל כך סטנדרטי – כמעט הקלישאה הקיבוצית של השמאל המתבגר.

בסוף העצרת היתה מוזיקה – יהודית רביץ שרה "בוא נרקוד עד אור הבוקר". אז רקדנו. לא עד הבוקר זה בטוח. לא שמעתי את היריות למרות שהיה מי ששמע וחשב שמדובר בזיקוקים. מבט זריז אל השמיים גילה שמיים שחורים. לא היו זיקוקים. כשהתחלנו ללכת, חבורה קולנית של ילדים, לכיוון האוטובוסים, רצה לעברנו ילדה בוכה בהיסטריה. היא צעקה שהיו יריות וטענה בתוקף תוך שהיא מגניבה יבבות קולניות ש"משהו קרה".

ניסינו להרגיע אותה בעיקר כי ההיסטריה שלה הייתה מאוד לא אסתטית ומעט מלחיצה. לי היה ברור שכלום לא קרה. המשכנו ללכת דרומה באבן גבירול כשמשמאל בניין העירייה, ומימין מונית. מסביב למונית היתה התקהלות של אנשים. הקול היחיד שנשמע היה קולו של הרדיו שדלק בפול ווליום. לפחות 20 אנשים התגודדו כדי לשמוע את האשה שהתעקשה שהיא ראתה את רבין קם ושהוא בסדר גמור. כמה ימים אחר-כך חשבתי על האשה הזאת ועל האינסרט המגוחך שלא יצא לי מהראש.

אני לא זוכרת את הרגע שהבנתי שירו ברבין אבל כן זוכרת את רגעי המתח שבאוטובוס. את ההתגודדות הזו שוב – כדי לשמוע. ישבנו כולם בחלק הקדמי של האוטובוס, קרובים לנהג, קרובים לרדיו. מאזינים לאינספור הפרשנויות, ההקלטות הדיווחים. איפה לאה? מה יהיה עכשיו? מה קורה באיכילוב? ואז, בדיוק כשהגענו הביתה, בדיוק כשהגיע האוטובוס דווקא לתחנה בה אני הייתי אמורה לרדת דווקא באותו רגע יצא איתן הבר מדלתות בית החולים ועמד לצאת בהצהרה ששינתה את האופן בו אני תופסת את המתרחש מסביבי.

הנהג פתח את הדלת והתחלתי לרדת במדרגות, לאט לאט, מושכת את הרגע. הנהג שהבין את מצוקותינו, לא זירז אותנו והשאיר את הדלת פתוחה. וככה, על מדרגות האוטובוס, רגל אחת על המדרכה חטפתי את האגרוף לתוך הבטן והתחלתי לבכות. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שמשהו בחדשות גרם לי לתגובה אמוציונלית כל כך, פיזית כל כך, נפשית כל כך.

קל מאוד לתאר את מה שהרגשתי באותו רגע, אבל אני לא אעשה את זה כי זה ריק מתוכן. כי זה הפך לקלישאה. וזו גם הסיבה שזו היתה הפעם האחרונה שמשהו השפיע עלי באופן הזה. רצח רבין היה הדבר הנורא ביותר שעבר עלי בתור מתבגרת שצריכה לגבש לעצמה תפיסת עולם אבל בד בבד זה גם הפך אותי לצינית שמביטה במבט מנוכר על ההתרחשויות בחדשות. רצח רבין הפך לדימוי שהתרוקן מתוכנו.

התהפוכות הרגשיות שעברתי ב-48 השעות הראשונות שלאחר הרצח היו קיצוניות לחלוטין. מעצב גדול וראשוני שלא ידעתי שמסוגל בכלל לצמוח בתוכי, מתחושת אובדן אמיתית של ילדה בת 16 עברתי להתבוננות נבוכה בפרץ הרגשות הלאומי שסביבי, לתחושת ניכור מכל ההמון הזה ומהאבל שהוא מביא עמו בכפייה.

מבחינה כרונולוגית אני משתייכת לנוער הנרות, כרונולוגית בלבד. לא הדלקתי אף נר נשמה ובטח שלא בניתי באמצעותו מיני מוצגים סביבתיים. לא עשיתי זאת כי חשתי זה ריק, שזה זיוף לא אמיתי שלא מדבר אלי. שזה מביך. אוננות ציבורית שבאה לרצות ציבור שלא באמת התמודד עם מה שקרה. למחרת נסעתי לירושלים לעבור על פני הארון. כשהגעתי לכנסת וראיתי את התור, החלטתי שאני מוותרת.

התקשורת רצחה את רצח רבין. היא רוקנה אותו מהתוכן הנורא ומהמשמעויות האיומות שלו והשאירה, כמו תמיד, את הדימוי, ללא המקור, ללא המציאות. דימוי חיצוני של דמעות, נרות נשמה שמדליקים בני נוער אדומי עיניים ואלפי אנשים שעומדים בתור כדי לראות ארון. דימוי של מוזיקה דרמטית ותמונות בשחור לבן. רצח רבין הפך לעוד סיפור שאני לא מצליחה להרגיש באמת. סיפור שנשחק עד דק בין גלגלי השיניים הדרקוניים של החברה הישראלית שרק כך יודעת לעבד את הטראומות שלה.