הילד של דובי שוב - בבטן של אימא

כשרבין נרצח, אני הייתי בן שלושה חודשים מונח ונח בתוך האישה שעמדה ליד אבא שלי. הוא האמין שההמשך שלו עושה את דרכו אל ארץ טובה יותר עם יותר ירוק בעיניים ופחות בטון, עם מים נקיים יותר ואנשים שלווים יותר. כאשר נורו שלושת היריות, הוא היה בדרכו אל המושב הלח של האופנוע עם סיום עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל מחובר לתחושת בטחון והצלחה– רבין ופרס על אותה במה ועימם קהל רב ושירי שלום בפיו. 50 מטר ממני נורו שלושת היריות באנג– לא תרצח, באנג – מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, באנג - כל השופך דם האדם באדם דמו ישפך. אני שמעתי 3 נקישות עמומות כאלו שלא שמתי לב אליהן כי אני גר לא רחוק מפעל של התעשייה הצבאית שלנו.

אני הרגשתי את אימא שלי ממהרת אל האופנוע כמו עוד אנשים שרצו וספק צעקו ספק אמרו בסוד שרצחו את רבין. אחרי שהתיישבה מאחורי אבי שמעתי את אימא שלי שואלת את מי שאני אמור להמשיך אותו: שמעת מה שצעקו פה והוא עונה "כן, אבל זו בטח שמועה נטולת רגלים". כי זאת עליכם לדעת, באותה התקופה מלאה הארץ שמועות חורשות כל תלם ומחרישות כל אוזן. שמועות מטלטלות מכוניתו של ראש ממשלה, ושמועות צועקות בוגד. וכולם התרגלו לשתוק מההלם. אמרנו יש אנשים לומדים לאט, יש אנשים שיבינו רק מחר. אז אבי באמת לא התרגש וענה: "בטח עוד שמועה". ואז אימא הצמידה אותי אל הגב שלו והיה לי חם ומוגן בין הבטן והגב של האנשים שהחליטו לגדל אותי פה.

ואז הגענו הביתה והדלקנו את הטלויזיה כדי לשמוע את הפרכת השמועה. אבל במקומה קיבלנו קריינים בפנים חיוורות המודיעים שקרה משהו לרבין. קרה לרבין משהו, אבל לא קרה כלום לאלו שטלטלו את מכוניתו, לא קרה כלום לעדר המסיתים שדם על ידיהם.

ואחר כך שמענו שוב ושוב את איתן הבר סופק כפיים ליד איכילוב עם ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה. שלושתנו ישבנו מול המסך עד אור הבוקר מול קריינים בהולים, יללות אמבולנסים, פרס והמשפחה נבלעים בבית החולים איכילוב, פרשנים מלומדים וגם פני המפלצת מהבהבת על המסך מדי פעם. באנג – לא תרצח, באנג – מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, באנג – כל השופך דם האדם באדם – דמו יישפך.

הגוף שנשא אותי הרגיש עייפות גדולה. הוא לא יכול היה לסבול את קול היריות החוזרות ונשנות, את תחושת חוסר התקווה והוא הלך לנוח, לעכל את כמות הרעל, לעצור אותו מלהגיע אלי.

אבל הוא הגיע אליי. מה אתם חושבים? שלא הרגשתי את הייאוש שעטף את הגוף שהחזיק אותי? לא הרגשתי את החרדה שעטפה אותה ואת סביבתה? לא הרגשתי את האבל הלאומי וחשבון הנפש?

שישה חודשים אחרי שלוש היריות נולדתי אל עולם מורעל בשנאה עדתית ושבטית מלובה בידי אנשי אלוהים ואנשי ביטחון. בגיל שלוש התחלתי לשים לב שכשמתחילה המנגינה הזו בשעה 8 בערב, אבא ואימא רצים לכבות את הטלויזיה או להעביר ערוץ. הם בטח חושבים שאני טיפש או משהו אבל הם לא יודעים שהרעל נכנס בי כבר שישה חדשים לפני שנולדתי.

אני היום בן 7 וחצי, ועדיין מחכה שהוא ייצא ממני, אבל לא נראה לי שהוא ייצא בקרוב. הוא בא אליי בפרצופים של הסביבה כל פעם שנשפך דם, הוא בא אליי בחדשות בעיתונים ובאנשים המעונבים בטלויזיה שמקריאים מניירות דם ופוליטיקאים, הוא בא אליי בתכניות עם האנשים הצועקים והוא יבוא אליי בתיכון כשיעבירו את תכניות ההכנה לקראת עימות ואחר כך בצבא.

איני יודע מתי אהיה נקי. אבל דבר אחד ברור לי : אני לעולם לא אהיה רגוע ליד מי שכלי נשק באמתחתו והוא פועל בשם אלוהים.