דגנית אמתלאי-סויסה - פאקמן במחשב ושידורים ישירים ברדיו

היה זה ערב צונן של ראשית החורף, ואני הייתי ישובה מול המחשב הישן והמקרטע. משחקת "פאקמן". ברקע טרטר הרדיו ששידר "ישירות מן העצרת", והמיית נחילי האדם שמילאו את הכיכר נמהלה במוזיקה המתכתית שבקעה מן המחשב.

תל-אביב הייתה רחוקה ממני מאות קילומטרים, ומה שרחק מעיני רחק גם מלבי – שום דבר לא נגע לי – לא הזמרה הנרגשת ולא הנאומים השוצפים, רק העובדה שמחוגי השעון המתקתקים איימו לקפד את חופשת סוף-השבוע שלי מן הצבא. הייתי חיילת.

תחושת נרדפות העיקה עלי, ידעתי שהזמן לא יוותר וחיש-מהר אצטרך לעלות על מדי א', לדגם ולעמלן את עצמי לדעת ואופס לטרמפיאדה ומשם לבסיסי ברמת-הגולן הסגרירית והמעורפלת.

וכך, בעודי נתונה במחשבות נוגות על הפז"מ הבלתי-עביר שלי בצה"ל ועל מפקדי הע?בדקן והמכריס שנרגנותו ותובענותו לא ידעו גבולות - זה קרה.

שלושה מטחי ירי פילחו את הבלון הפורח שהזניק את ראשי אל פסגת החלום היחידי שהעזתי לחלום באותה תקופה – איך אני מצליחה לסדר לעצמי חופשה מהצבא. בהתחלה עוד חשבתי שמדובר באיזה מופע פירוטכניקה לרגל הנחגג בכיכר, כי תמיד היה לי מן נוהג כזה לחשוב שהעולם חוגג בזמן שאני סובלת ומתפתלת עם עצמי, אלא שעד מהרה התבדיתי – אני לא המעונה היחידה בעולם הזה.

קולות הנפץ שבקעו מאקדחו של יגאל עמיר פוצצו לי את הבועה שעטפה את עצמיותי בשבכה מסורגת וצפופה של רחמים עצמיים בה נשביתי משך כל שירותי בצה"ל. ברגע אחד הכול התחוור: רבין נורה, ואני, כמו עם ישראל כולו נדרשתי לשכתב את שיחתי עם ריבונו של עולם ולחדש את נוסח תפילותיי אליו, ולא למען עצמי, אלא למען מנהיגנו יחידינו יצחק, שלבו השותת איים לדום בתוך החזה המנוסר.

מי שלא היה בעצרת ונשאר בבית, זנח כל עיסוק לטובת צפייה במקלט הטלוויזיה, אני נשארתי עם הרדיו, כי הטלוויזיה האחרונה שנשארה לנו בבית מתוך הארבע שהיו לנו קודם, נצטוותה ללון במחסני ההוצל"פ בהוראת ביהמ"ש הנכבד (אצלנו המיתון כרסם כבר אז).

ומכיוון שכך, שלא כמו רבים אחרים שלהם כן הייתה טלוויזיה בבית, אני נאלצתי להשתמש בדמיון לצורכי הפקה עצמית של סרט האימה ההוא מערבו של ה-4 בנובמבר 1995.

אלא שלמרות שיד-הדמיון היא נדיבה ובדרך-כלל גם עולה על כל מציאות שהיא, נבצר ממני לראות את הכול ובייחוד את כתבי-הטלוויזיה המאופקים והעמידים בדרך כלל, עליהם סופר לי כי הם פשטו את ארשתם המהוקצעת לטובת בכייה והתרפקות הדדית זה על כתפו של זה וזה למרות שהם ראו כבר הכול ודיווחו על כל אסון אפשרי: מרעידת אדמה בניכר שמוטטה את חייהן של משפחות שלמות ועד לפיגוע באוטובוס בת"א שקיפד ופייח את חייהן הקצרים של תחפושות ומחופשים שבסך הכול רצו לשמוח בחגם.

רק למחרת, באדיבות הדודה שהזמינה אותי לצפות במשדרים המיוחדים הזדמן לי לחזות בכול ובעיקר בלוויה, בסופדים, במלווים ובשאר גינוני הטקס.

ואני, בלהט של צרכן תקשורת שרוצה לקחת חלק במאורעות ולו תוך כדי צפייה בהם, השארתי את הקיטבג ואת התירוצים בבית, וכיתתי רגליי אל בית-הדודה כדי לצפות בדיווחים, בפרשנויות ובטקסים, ומבלי שיהיה איכפת לי שבפעם הראשונה בהיסטוריה הצבאית הסדירה שלי – אני דופקת נפקדות (כאילו שבבסיס אין טלוויזיה).