נפשי בכפך

בגלי צה"ל דווח בשבת: "שדר הרדיו, עודד שריר, שעבד ברדיו 88 אף.אם, ובערוצי טלוויזיה נוספים התאבד היום. גופתו נמצאה בצומת כוח בצפון הארץ, לאחר חיפושים שנערכו אחריו. הוא ירה בעצמו באמצעות אקדח שהחזיק ברשותו ברשיון. משפחתו מכחישה כי מדובר במניעים כלכליים".

עודד שריר היה חבר שלי. הכרנו במערכת "ערב חדש", הוא לימד אותי להיות עוזרת במאי, ונשארנו חברים. בפעם האחרונה נפגשנו באקראי לפני שבועיים, קבענו שאני אתקשר אליו וניפגש. אבל לא התקשרתי. באותה פגישה שאלתי אותו, בעדינות, לגבי חזרתו לעבודה כעוזר במאי בטלוויזיה החינוכית. הוא תיאר מצב לא קל של חוסר ברירה מבחינה כלכלית, אבל סיכם את המצב במילים "בא לי לתקוע לעצמי כדור בראש".

בהמשך השיחה דיברנו על דברים אופטימיים יותר – הוא סיפר על העבודה שלו במסגרת עמותת על"ם, עם נערים העובדים בזנות בגן החשמל. הוא סיפר כמה ההתנדבות עושה לו טוב, ושהוא מרגיש שאין לו שום רצון להמשיך להתעסק עם עשייה בטלוויזיה, אלא לעבוד עם נוער מנותק. עודד נראה רע. הוא אמר שיש לו הרבה בלגנים בחיים, ובן זוגי שנכח בפגישה העיר לו על הרזון שתקף אותו. ובכל זאת, נפרדנו בחיבוק ונשיקה, הוא חזר לעבודתו כמנהל משמרת ב"בטי פורד", ואנחנו המשכנו לסרט בסינמטק על הומואים במרוקו. בדרך באוטו סיכמנו ש"עודדי לא נראה טוב", אבל אף פעמון אזהרה לא צלצל.

בדיעבד – מילה שאני ממש לא אוהבת, בדיעבד - אולי הייתי צריכה להתייחס לזה יותר ברצינות, לא לשכוח להתקשר. אולי היינו נפגשים ומנהלים שיחת נפש טובה, והרע מכל היה נמנע. המחשבות האלה חלפו בראשי מרגע שהודיעו לי על האסון. אבל אני לא היחידה. משיחות עם כל החברים שלי ושלו עולה כי כולם ידעו שעודד לא בסדר, שהוא קצת בדיכאון. אבל כולם החזיקו בדעה שכזה הוא, יש לו מצבי רוח, מדי פעם הוא מסתבך כלכלית, סותם איכשהו את המינוס בבנק וממשיך הלאה.

אני מרשה לעצמי לנצל במה זו ולומר לכל הקוראים – אל תתעלמו ממצוקות הסובבים אתכם. מי מכם שנמצא ליד אדם שממלמל מדי פעם "בא לי למות", "נמאס לי מהחיים האלה". אל תתעלמו, ראו בזאת אותות מצוקה. תזמו שיחות, דובבו אנשים לדבר, שלא תגיעו למצב בו אתם מצטערים כל החיים על ההתעלמות. המציאות מזמנת יותר מדי מקרים בהם אחרי מקרי התאבדות אנשים תופסים את הראש ואומרים "היינו צריכים להתייחס ברצינות לדברים שלו". כנראה שצריך לשים לב במיוחד למי שאומר דברים בנוסח זה ומחזיק ברשותו אקדח.

ההלוויה הראשונה בה השתתפתי היתה בכיתה י', של נער מהשכבה שלי מקיבוץ כפר בלום שהתאבד בירייה. אחרי המוות הנוראי סיפרו החברים על אותות המצוקה שהוא שידר, ביניהם נמצאה על שולחן הכתיבה שלו בבית הספר הכתובת "הם יורים גם בסוסים". אפשר לשייך למקרה הזה ולמקרים רבים אחרים את הקלישאה "הכתובת היתה על הקיר".

הסיבות להתאבדות וודאי מורכבות, ולא בטוח כי שיחה היתה מועילה במשהו, ובכל זאת אני מבטיחה שבפעם הבאה שאקלוט מצוקה אישית בסביבתי, לא אתעלם. אך עם זאת אני פונה לחברים שלי – שלא תעיזו למות לפניי.