אי שם באפריקה

משפחה גרמנית ממוצא יהודי מוצאת עצמה באפריקה בשנת 38', ערב פתיחת מלחמת העולם השנייה. לא, הם לא עולים לישראל, אלא ממש לאפריקה, או ליתר דיוק קניה. וולטר, אבי המשפחה, הוא עורך דין מצליח בפרנקפורט שקולט שתוך זמן קצר היטלר עולה לשלטון ויוצא לאפריקה. אחר כך הוא קורא למשפחתו להצטרף אליו בזריזות האפשרית.

את ההמשך אתם כבר יכולים לתאר לבד. המשפחה היקה-פוצית לא בדיוק מסתדרת באפריקה, חוץ מהילדה הקטנה, כמובן. חבל שאין גם כלב, הוא בטח גם היה מסתדר באפריקה. כי ככה זה ילדים וכלבים, הם תמיד מסתדרים באפריקה.

אוור הוא הטבח המשפחתי והוא בעצם הסימבול של אפריקה בעיני המערבים שלא מסתדרים בעולם המושגים החדש. האשה לא כל כך מסתדרת עם הכושי שמסתובב לה בין הרגליים, ואילו בעלה נמצא בסרטים משל עצמו מכיוון שהחל לעבוד פתאום כחוואי באמצע אפריקה. ורק הילדה, כפי שציינו, היא זאת שמוצאת את עצמה באמצעה של הרפתקה ולוקחת הכל בסבבה. יש לה חברות, יש לה חבר טבח, ובעיקר היא ממש נהנית מכל רגע בחיים.

קצת מפתיע שסרט עם תסריט כל כך פשטני זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, אבל מצד שני, מדובר בטקס האוסקר בסך הכל ולא משהו שחובבי קולנוע יכולים ללמוד ממנו משהו על המהות האמיתית של הסרט. הצילום והעריכה משדרגים את העסק מעוד סרט של הנשיונל ג'יאוגראפיק למשהו שהעין נהנית לצפות בו. השאלה למה הוא נמשך 135 דקות היא כבר שאלה שצריכים לשאול את אנשי ההפקה, אבל בתוספות אף אחד לא העז לשאול את הבמאי את השאלה הפשוטה הזו. הסרט מבוסס על ספר שמבוסס על סיפור אמיתי. בסך הכל מדובר בשיעור מולדת של הטלוויזיה החינוכית – הדור הבא.