עצור! בשם המנהלה

הורגלנו להסכים, ש"במלחמה כמו במלחמה". החברה הישראלית חייבת להגיב בכל הכוח כנגד אויביה. לכן, רבים מאיתנו, כולל "השמאלנים", הגיעו לאיזה שהיא פשרה עם עצמם ומצפונם לגבי נכונות נקיטת פעולות צבאיות, סיכולים ממוקדים, הרס בתים וכו' - כחלק מהמלחמה על עצם קיומנו.

במסגרת מאמציה של ישראל להילחם ב"כל הכלים" וב"כל הכוח", מופעל על ידה מכשיר פסאודו- משפטי של מעצר מינהלי. בחסות תקנות ההגנה לשעת חירום, המעצר המינהלי מאפשר למעשה כליאתם של בני אדם ללא קבלת הזכות האלמנטרית של הגנה משפטית. ברוב הגדול של המקרים, העציר אפילו אינו יודע את מהות אשמתו שכן הסיבה בגינה הושם במעצר מוסתרת מפניו, ואפילו אינה מועברת לידיעה של עורך דינו. צו המעצר המנהלי מוגבל ל-6 חודשים, אך יכול להיות מוארך על פי אותו מנגנון שרירותי של הסתודדות בין איש הביטחון והשופט הצבאי, ואף היו מקרים שהמעצר ללא משפט הוארך למספר שנים !

הציבור הישראלי חייב לזעוק ולהתקומם כנגד העוול הזה . לא יתכן שבמדינה המתיימרת להיות מדינת חוק וצדק – יהפוך מכשיר המשמש משטרים טוטאליטריים בדיכוי בני עמם, להליך רוטיני ההופך את החוק והמשפט לחוכא ואיטלולא.

אינני מתיימר להבין ברזי המודיעין והביטחון המסכל, ואינני יכול להעריך את החשיבות הביטחונית של המעצר המנהלי, אולם דבר אחד ברור לי לחלוטין וצריך להיות נר לרגלי כל מערכת משפט מתוקנת: כל אדם הינו זכאי עד שאשמתו הוכחה בבית משפט. לא יתכן שבמדינת ישראל הנאורה ינמקו בכלא מאות אנשים ללא הליך משפטי והוכחת אשמתם בבית המשפט.

גם בזמנים קשים אלה, ההליך הקלוקל הזה של מעצר מינהלי בבית משפט מהווה כתם בל ימחה על החברה הישראלית, ויש לתקן זאת.

אספר להלן על מקרה שהייתי מעורב בו במסגרת התנדבותי בפעילות של עמותת "רופאים לזכויות אדם", הממחיש את העוולה של המעצר המנהלי:

גב' אסמאא אבו אלהיג'א הינה עצירה מינהלית המוחזקת בבית הסוהר לנשים נווה תרצה מזה כ-8 חודשים. אשמתה לא ידועה, לא לה ולא לעורך דינה. בעלה (שהיה דובר החמאס בג'נין) עצור עד תום ההליכים, ובנה נשפט לתקופת מאסר של שבע שנים. בנוסף, אסמאא הינה אם לשישה ילדים, חמישה מהם (בגילאים 7-15 שנים), הנמצאים ללא השגחה וחיים לבדם בג'נין. להוסיף על חומרת מצבה, אסמאא סבלה מגידול בראשה, שנותח פעמיים, והיום היא סובלת מתופעות נוירולוגיות שונות. היא איבדה לחלוטין את ראייתה בעין שמאל והיא סובלת בקביעות מכאבי ראש קשים, סחרחורות ובחילות.

בדקתי את אסמאא בבית הכלא ושוחחתי איתה ועם צוות המרפאה המטפל בה. דווקא לנוכח המציאות העגומה המתוארת לעיל, בולטת לטובה התנהלות צוות המרפאה בראשות ד"ר תמרה מרגוליס, המוכיחה כי גם בתנאים הקשים ביותר הרופאים הישראלים שומרים על צלם אנוש, מיומנות מקצועית, התייחסות עניינית למצב החולים הכלואים, וגם מגלים חמלה אנושית בעת הצורך.

גב' אבו אלהיג'א לא זכתה למשפט הוגן. השופט הצבאי, על סמך חומר חסוי שהונח לפניו, אישר פעמיים את מעצרה המינהלי. ילדיה הורשו לבקר אותה פעם אחת בלבד במשך כל שמונת החודשים הללו, וגם זאת רק לאחר השתדלות ממושכת מצד "רופאים לזכויות אדם".

אינני יודע אם גב' אבו אלהיג'א פגעה בביטחון המדינה, ומה מהות העבירה שביצעה או לא ביצעה. דרישתי היחידה היא, אם יש הוכחות למעשיה - שפטו אותן בבית המשפט כמקובל והטילו עליה את העונש המגיע לה עפ"י חוק, אם תימצא אשמה. אולם, אם אין בידי המערכת הביטחונית ראיות להוכחת אשמתה, שחררו אותה לאלתר. לא יתכן שאישה זו תוחזק במעצר 8 חודשים ללא משפט.

קשה להשתחרר מהרושם שהמערכת נוקטת בשיטה נקמנית בעניינה ומתעמרת בה למרות מחלתה ומצבה הסוציאלי הקשה. היכן החמלה האנושית? היכן הרחמנות היהודית המפורסמת? מדוע ועל מה לא אפשרו לה אפילו להתקשר טלפונית עם ילדיה כל תקופת מעצרה?

ברור לי שאנו נמצאים במצב מלחמה, ובמלחמה לעתים קרובות נפרצים גבולות ברורים של התנהגות אנושית הולמת. מבחנה הגדול של מדינת ישראל, למרות המצב הקשה, הוא לשמור על אנושיות ולהקפיד על מסגרת של חוק וצדק לכל. כיום המעצר פוגע במאות פלסטינים ובמספר מתנחלים, אך בקלות רבה הוא יכול להיות מופנה כלפי כל אזרחי ישראל. הדוגמא האחרונה היא מעצרו המינהלי החוזר של מר נועם פדרמן מהיישוב היהודי בחברון.

הציבור הישראלי חייב להשמיע קולו כנגד השימוש במעצר המינהלי והיכולת הבלתי מוגבלת של השלטונות לעצור אדם לחודשים או לשנים רבות ללא הליך משפטי ראוי. זה בנפשנו.

שלמה מלמד
פרופ' לרפואת עיניים
וחבר עמותת "רופאים לזכויות אדם"