סעיף 97 לחוק העונשין - בגידה

הזמן: תחילת נובמבר 2003, האירוע: עצרת שמארגנים שרידי השמאל בישראל ומטרתו גיוס תמיכה ציבורית ב"הבנות ז'נבה", כפי שהושגו לא מכבר על ידי אותם ביילינים ובני דודם מרמאללה. במהלך העצרת נישאים נאומים יפים המבטיחים עתיד טוב יותר, ומדגישים את חדלונה וכישלונה הצורב של ממשלתו הלוחמת של אריאל שרון. את האירוע פוקדים כמה רבבות בלבד, והכיכר שאך לפני שמונה שנים געשה, נראית כיום עצובה וכואבת לאחר שלוש שנים בהן נגדעו אינספור חיים בגלל המלחמה המטופשת על גבעות יו"ש.

אל מול אותם רבבות דוממים ניצבים כמה עשרות ואולי כמה מאות מנציגיו של הימין הלוחמני. הם מניפים שלטים, כרזות ומכנים את חותמי ההסכם בכינויים שחשבנו שיעברו עוד עשורים עד שנשמע שוב, אם בכלל. אותו קומץ מתלהם חדור עכשיו התלהבות רבה, לאחר שזכה לאחרונה לרוח גבית חזקה מכיוונו של פוליטיקאי קטנטן חשיבות, אך גדל מידות ותאווה לפירסום. שאול יהלום קוראים לו.

עם סיומה של העצרת, מנצל אחד מאותם חמומי ושטופי מוח את ההזדמנות שנפלה בחיקו, ויוצא למשימתו. האזרח שומר החוק נחוש במלוא כוחו להוציא לפועל את סעיף 97 לחוק העונשין התשל"ז-1977. אותו סעיף, כפי שהזכיר לכולם אותו ח"כ, קובע כי דינם של בוגדים הוא עונש מוות או מאסר עולם, תלוי. במוחו של הצעיר לא חולפות מחשבות רבות, לאחר שלוש שנות צבא, בהן ביצע את מדיניותו של ממשלת שרון ונאלץ לצלוף במחבלים ואזרחים אינספור, הוא כבר לא מתרגש מעוד חיסול קטן. רק שורה אחת חרוטה עמוק עמוק בתודעתו, והיא שהצידוק לרצח כבר ניתן. גדולים ממנו קבעו שאוהב הערבים שמולו בוגד הוא – ודינו אחד הוא.

כדור אחד הספיק, הרי הבחור צלף מעולה, כפי שציינתי. יוסי ביילין, אחרי הכל, הוא בן אדם. תחמושת חיה הורגת בני אדם. שמאלן אחד פחות. לא משהו שאי אפשר לקיים מדינת יהודים בלעדיו.

הגופה מתקררת לה במהירות במרתפי אבו-כביר, אין איש שיחלוק לה כבוד אחרון במשכן הכנסת, הרי גם כשהיה בחיים לא חלקו לו כבוד. הממשלה משחררת מיד הודעת אבל, ומגנה את המעשה המטורף. להלוויה מגיעים רק בני משפחתו של הנרצח ויתר חבריו השמוטים.

ברחובות לא ניכר האבל, בסך הכל הוצא החוק אל הפועל. המוני בית ישראל אינם מניחים לאירוע להטריד את מוחם מעבר לשעות ספורות. החברים, הידידים, הקרובים ועוד מעטים מנסים לצעוק, להגיד, להסביר, שגם כאן הכתובת הייתה על הקיר. הם אפילו יודעים לספר מי כתב אותה, אבל זה לא מטריד איש. ישראל של 2003 אטומה לכאב באשר הוא כאב. מהו אותו נרצח, אל מול 900 הישראלים שנטבחו בשלוש השנים האחרונות?

כיכר רבין ביום שלמחרת לא נראית כמי שאך אתמול חוותה אירוע טראומתי. הרחבה נקייה ואין בה ולו טיפת חלב אחת של נר זיכרון. ילדי הנרות, שגדלו להיות נערי הפיגועים, עסוקים כיום במלאכת קיום תרתי משמע. רציחתה של התקווה אינו מטריד את שלוותם. כבר רצחו להם תקווה אחת לפני שמונה שנים, והם ממתינים בציפייה לרצח הבא.