השנה תתפור לי אמא תחפושת של דוס

חודש אדר הוא חודש שמצווה להרבות בו בשמחה: לאכול טוב, להתפלל טוב, לשתות קצת יין ולראות לא מעט שידורים חוזרים בלוויין. "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" - הרי לכם ציווי יהודי אופטימי שטעון בירור. האם יש דרך לצוות על אדם לשמוח? האם יש משהו יעיל בציווי שכזה? ובכן, ראשית, אם יש מצווה להאמין, ניתן לצוות גם על השמחה. התורה איננה פוסחת בציוויה על העולם הרגשי של האדם. אם זה יעשה לכם טוב, קראו לנו שולטים ברגשות. תיאולוגית, הרגש הוא עולם נשלט (לא תחמוד ומצוות ואהבת את ה' אלוהיך, למשל).

אך בשמחה יש גם אלמנט סיבובי. הרשו לי לספר לכם עליו: המהר"ל מסביר כי אדם נהפך שמח בעקבות שלמות מסוימת. אדם שמצא את אהבת חייו, זכה בלוטו או גילה את סוד היקום - הושלם בדבר מה ונהפך שמח. מצד שני, אומר המהר"ל, חלק אינטגרלי משלמות האדם הוא היכולת לשמוח ולהביט על העולם בפרספקטיבה כזו שתגמד גורמי עצב מקושקשים ותשיב את הנירוונה למחוזות הנפש העצבים. וכאן בדיוק הלופ: אדם הופך שמח אם הוא הופך שלם יותר, וכדי להיות שלם צריך לדעת לשמוח. יוצא אפוא, ידידי השבוזים, כי הסיבה שאינכם שמחים היא שאינכם שלמים, והסיבה שאינכם שלמים היא שאינכם שמחים. פלונטר? עוד סיבה למסיבה.

החסידות, ובאופן עמוק יותר ר' נחמן, דיברו על השמחה כדבר שניתן לקחת אותו בכוח. שירה, מעט יין והרבה מאוד ריקודים, והשמחה נוחתת. מדובר בתפיסה מפתיעה מהבחינה היהודית - הגוף משמש תפקיד משמעותי בעבודת הרוח - ומאוד צפויה אם מביטים בקווי המתאר שיוצאים מהמסר של מה שאתם קוראים "סצנת המועדונים". ההבדל הוא, למי שבכל זאת מעוניין במדור שמוציא את הדוסים כשידם על העליונה, שבעוד המועדונים מתחילים ומסתיימים בשמחת הגוף (במקרה הטוב מצורפת הנפש לשמחה, על פי חלוקה של גוף, נפש, רוח ונשמה), הופכת החסידות את הגוף לאינסטרומנט, למבוא, למסדרון בדרך לאיחוד הגוף עם הנשמה. מה שנקרא - הנה שוב האכלנו את הפוחזים במנה גדושה של מוסר תקין.

תסמונת דאום

התחפושת מתחילה את תהליך הסתרת השגרתי והמעייף לטובת החוץ גופי, השכרות המבוקרת, השחרור מכבלי הנימוסים הממאירים. מה שמזכיר לי שב"היפים והאמיצים" רידג' בא פעם למסיבת תחפושות עם כיסוי פיצי לעיניים, וכל הערב התהלך באנונימיות, שוחח עם הטיילוריות בלי שהן ידעו מי הוא באמת, וצפה על כולם כדמות נסתרת, משל היה מכוסה בשמיכת פוך ענקית כשבגרונו תקוע משנה קול. סתם שתדעו.