כמו אחרי פיגוע

אי שם בשלהי חודש ספטמבר ביקרתי בניו יורק. קשה להאמין שיש ישראלי שלא מכיר את ניו יורק, קשה גם להאמין שיש מישהו שלא אוהב אותה (חוץ מאת היאנקיז המסריחים). אי אפשר בלי ההסנפה הממכרת של הבטנים הקלויים מצופי הדבש על כל דוכן ברחוב או של הסוסג'ים הטעימים, העשויים מזנבות עכברושים, ציפורני תרנגולות ובדלי סיגריות. המוניות הצהובות וההומלסים המטורפים שמוכרים שברי גיטרה וטוסטרים מקולקלים משווים לכרך ניחוח שלא ניתן לזהות בשום מקום אחר על פני הגלובוס. הכניסה לעיר עוצרת נשימה, בין אם הגעתם מצפון לעיר על כביש 95 או מאיזור הביצות המזוהם של ניו ג'רזי הנאלחת.

זו לא היתה הפעם הראשונה שלי בניו יורק, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמשהו חסר, שחלק מהאנרגיות שהניעו את המפלצת הרב ראשית הקסומה פשוט נעלמו. הטיימס סקוור כבר לא שוקק כל כך, הרבה מקומות בילוי בוילג' סוגרים מוקדם מהצפוי ואפילו מחוסרי הבית כמעט מתייאשים מלבקש נדבה. וכשהדג מסריח מאשימים את הראש.

ב-7 בנובמבר 2001 פינה רודולף ג'וליאני את כסא ראש העיר לאיל ההון והתקשורת מייקל בלומברג. ג'וליאני, כתובע מחוזי לשעבר, הגיע מעולם של פשע וושחיתות ובחר למגר אותם מייד. בלומברג הוא קפיטליסט מוצהר ולמשנתו העירייה צריכה לעשות כסף, הרבה ומהר, כמובן על גב התושבים. האירוניה היא שדווקא ג'וליאני ידע לעשות את מה שרבים מחבריו של בלומברג נכשלו בו ב-2001 בבורסה והוא לפרוש בשיא, כשמניותיו עדיין מרקיעות שחקים, בעיקר בזכות הנהגתו באירועי 11 בספטמבר.

לזכותו של בלומברג ייאמר שירש חובות כבדים של מאות מיליוני דולארים שהשתלשלו לכיסם של חברי סנאט, קונגרס ואיגודים מקצועיים תחת עינו הפקוחה של מושל המדינה ג'ורג' פטאקי. לחובתו ייאמר שהצורה שבה הוא מנהל את העניינים ומנסה להחזיר כסף לקופת העיר לא תקנה לו כהונה נוספת. השוטרים מפזרים קנסות נכבדים בצורה מוגזמת, כמו למשל 150 דולר לאישה הרה שישבה על מדרגות הסאבוויי. משחק כדורגל ללא אישור מהעירייה יעלה לכם 200 דולר ועבירה על כל מיני חוקים שנשלפו מהנפתלין תקנה עוד קנסות מוזרים. מזל שלא היה שוטר בסביבה אחרי עוד כירסום בסוסג' כדי להוכיח הלכה למעשה את המשפט "קנס על כל נוד".

אבל עזבו קנסות. מס הקנייה במנהטן עלה בשלושת רבעי האחוז, מ-8 ל-8.75, ויחד עם מס עירוני של חמישה אחוז (שלו לא אחראי בלומברג) המע"מ מגיע כמעט לסכום הישראלי. לפני כחצי שנה יצא חוק שאסור לעשן במועדונים ובפאבים. ללא-מעשן כמוני חוק שכזה הוא גן עדן לכאורה, אבל כשחשים בדלילות המבקרים אפשר רק להתגעגע לריח העשן הנספג בבגדים. במסעדות מורגש השפל עד כדי כך שבחלקן כבר לא עושים מילוי אוטומטי חינם למשקאות קלים, ובקשה תמימה של מים תגרום למלצר להגיש באגרסיביות מים מינראליים ולחייב אותך בארבעה דולר על כך ש"מה אני יכול לעשות, ביקשת מים, לא ידעתי שרצית מהברז".

הניואנסים הללו נראים קטנים לכאורה אבל התמונה הכוללת בתפוח הגדול נראית קצת פחות זוהרת משנראתה בעבר. מה שתמיד משעשע הוא הניסיון של האמריקאים לעשות כסף מכל דבר וכך תוכלו למצוא חולצה של "שרדתי את הפסקת החשמל 2003" בכל מקום (21.99$ לא כולל מע"מ). משהו כבה בניו יורק של מייקל בלומברג - ולא רק החשמל.