הפסד טכני

את צמד הגולים שחטפה בשבת האחרונה בית"ר ירושלים המג'עג'עת של ברווז האימון אלי אוחנה יכלו לראות רק יחידי סגולה. רק כאלה שהממון מצוי בכיסם ושלא אכפת להם לתת יד להרס התרבות המקומית, להפיכתה לנכס עובר לסוחר. להפיכת התרבות לאמצעי ייצור הנשלט על ידי בעלי הון.

שידור המשחקים המרכזיים בליגת העל בכדורגל בערוצים בתשלום מהווים את השיא בתהליך המואץ שעוברת החברה הישראלית בשנים האחרונות, שנים בהן אמוק ההפרטה חלחל לכל תחום חיים אפשרי, לכל תחום תרבותי, עממי ככל שיהיה. שנים שבהם הממשלה וגופים ממלכתיים וחצי ממלכתיים אחרים פיסקו את רגליהן בפני כל גבר לבוש חליפה ומעשן סיגר שבא עם ארנק מלא מרשרשים ירוקים והציע לכסות גירעון כזה או אחר, תמורת קריעת עוד חלק מהספירה הציבורית וניכוסה לידיו הפרטיות.

כדורגל הוא משחק עממי ופופולארי. אגודות הספורט נתמכות על ידי המדינה ועל ידי הרשויות המקומיות. ככזה, ולא רק בגלל זה, הוא רכוש הציבור. אמנם כבר שנים שחברות מסחריות נותנות את חסותן לקבוצות השונות, ששלטי פרסומת מוצבים בצידי המגרש, אך כל אלה היו בבחינת תוספת הכנסה למועדונים ולא באו על חשבון הציבור, שעדיין יכול היה לצפות במשחקים בביתו, בערוץ הציבורי, או להגיע למגרש ולקנות כרטיס כניסה.

לפני 10 שנים, עם תחילת שידורי הערוץ השני, היה ברור מה פניה של המגמה החדשה. ואכן, תוך זמן קצר מצאו את עצמם הצופים נהנים מכדורגל רע ופרסומות גרועות לכל אורך השידור. תחילתה של הפרטה. הזכיינים שילמו הון עתק לידי ההתאחדות לכדורגל, שהזרימה נתחים גדולים לידיהם הפרטיות של בעלי הקבוצות, והצופים שילמו באמצעות צפיה בפרסומות. התוצאה: אחד אפס לבעלי ההון. אחד לבעלי הקבוצות ולזכייני ערוץ שתיים. אפס לציבור הרחב.

ואז בא ערוץ חמש וראה כי טוב. מליוני דולרים נוספים החליפו ידיים, בעלי הקבוצות קנו ארנקים גדולים יותר, בעלי חברות הכבלים למדו גם הם לספור שטרות של מאה, השחקנים החלו לקבל משכורות עתק. הצופה מצידו נדרש להתחבר לכבלים. רוצה כדורגל? שלם 150 שקל בחודש. התוצאה: שתים אפס לבעלי ההון.

המדינה לא התערבה בהליך למעט מקרים בודדים בהם בדקה התשעים נזעק פוליטיקאי זה או אחר, על כך שאיזשהו משחק נבחרת לא שודר בערוץ ארצי, דבר ש"מונע מחיילי צה"ל לצפות במשחק". לפעמים זה עזר ולפעמים לא. בדרך כלל לא. שלוש אפס. ואז החלה ההידרדרות הגדולה מבחינת שוחר החופש הישראלי - הגיע ערוץ 5 פלוס. הרגולטור נעמד על רגליו האחוריות ודרש שהערוץ החדש לא יפגע בצופי ערוץ 5 הקיים, הבעלים הבטיחו ש"הערוץ לא ייובש". עוד לא ייבשה הדיו על ההבטחה הזו וכל דבר בעל ערך נעלם מהערוץ בחבילת הבסיס. ומעתה אמור: רוצה לראות כדורגל? שלם עוד 25 שקלים בחודש. הרגולטור נעלם, את הקנס שהיה מתוכנן להטיל על הבעלים לא מימשו, וכך המדינה באמצעות המועצה לשידורי כבלים ולוויין נתנה שוב את ידה לכרסום הציבוריות החופשית. ארבע אפס.

שיאו של התהליך התרחש בשנה האחרונה, שבעלי הקבוצות - אנשי עסקים פרטיים - בעידודה של ההתאחדות לכדורגל החלו לדרוש "ערוץ בתשלום" שבו יועברו שידורי הליגה, וזאת כבר לאחר שהוקמו "ערוצי הקבוצות", בתשלום גם הם. הדרישה היתה ברורה: לשלם עוד ועוד עבור כל משחק באופן פרטי, רב פעמי. עוד ועוד כסף מהציבור לידיהן החמדניות. למדינה זה לא אכפת, בטח לא בתקופה בה רוח ביבי מרחפת על פני המים, רשות השידור קונה רק משחקים של מכבי תל אביב והצופה נותר בלי מי שידאג לאינטרסים שלו. מי שידאג לאינטרסים של כלל החברה. מי שידאג לשימור של תרבות ציבורית, פתוחה, עממית ונגישה.

כך הגענו לשבת האחרונה. לשבת בה מי שרוצה לצפות במשחק כדורגל נאלץ להתחבר לכבלים או ללווין (160 ש"ח לחודש לכל הפחות) ולשלם עוד 20 שקלים, מדי שבוע, על מנת לראות 270 דקות של כדורגל. ישראלי. מה שעד לפני 10 שנים ניתן בחינם עולה כיום כ- 250 שקלים בחודש, שלושת אלפים שקלים חדשים בשנה (כשמונים וחמישה אחוז משכר המינימום). המוצר לא השתבח עם הזמן, התחרות לא עשתה טוב לצרכן. קבוצה קטנה של אנשי עסקים מצאה דרך לעשות כסף על חשבון הציבור, על חשבון רכוש הציבור. התוצאה: חמש אפס לבעלי ההון.

תהליך הכרסום האיטי הזה הוא רק סימפטום להרס כל מרחב ציבורי אמיתי במדינה. כל מרחב חופשי מאינטרסים כלכליים, שבו לאזרח יש אפשרות בחירה, אפשרות ליהנות מתרבות פתוחה, מעשייה נטולת משמעות כלכלית. מרחב בו הוא סתם אדם ביום שבת שרוצה להנות ממשחק ולא צרכן בפוטנציה. מרחב שהיה פעם חופשי הוא היום נחלתם הבלעדית של העשירים.