העתיד נמצא בגריאטריה

לדור החדש, עיין ערך: מסמך ז'נבה הדנדש, יש תפיסה חדשה בעניין עתיד מדינת ישראל ולו מהסיבה שהיא נשאבת בעיקר מהמושגים שלו, הסלנג המדיני החדש, אם תרצו- ולא מהשפה הארכאית של קום המדינה- גבול 67'. המסמך הנ"ל, באם תסכימו על פרטיו, על מה שהוא נותן או שלא, לוקח או שלא, ראוי למבט שני מהסיבה הפשוטה שהוא בין המסמכים היחידים מסוגו הנתון כולו לחסדיהם של מה שנקרא המנהיגות החדשה, או המנהיגות האפשרית החדשה, או המנהיגות שרוצה להיות המנהיגות האפשרית החדשה, של מדינת ישראל. רוצה לומר: נטול-פרס, נטול-שרון, נטול-מה-יאמר-עלינו-בן-גוריון. הנקודה הזו, היתרון הגדול של המסמך- ריח הדיו והבשר הטרי, הוא גם מה שיכול להיות לו לרועץ- הציבור עד היום, עשה סימנים של אחד שלא מאמין למנהיג מתחת לגיל שבעים וחמש.

פרס, שחגג שמונים לפני חודש ימים, ואבינו השני, אריאל שרון, קרבים אלי טשטוש במקרה הטוב ואלי קבר במקרה הרע. בן שמונים, לגבורות או קבורות? בסקר האחרון שכימת את תוחלת חייו של הזכר הישראלי המצוי זכה הוא בשיעור של 77.9 משנות העולם. פרס זכה לעבור את הרף (בהתחשב באמו הערביה, אגב, ההישג גדול אף יותר. לזכר ממוצא ערבי נקצבה חצי שנה פחות. מה זה אומר עלינו?), שרון בדרך. המדינה נתלית באילנות עתיקים. למרות ששרון ופרס לא ניצבו על אותה שנתה ביום הולדתה של המדינה, לנתח היותר עסיסי של ציבור הבוחרים- אלו שנעים סביב גיל 25 – 55, אשר התחילו לחיות ולחוות את המדינה החל משלהי שנות השישים, הם מצטיירים כאילו גדלו במקשה אחת, בנים לאותה אדמה שהצמיחה והזינה את שועי הארץ דאז, כשישראל עוד נחשבה למלוכה. וכל עוד הם, האחרונים שנותרו ממנה, יודעי הח"ן, הבקיאים בתכנית המתאר המקורית של מדינת ישראל- עוד חיים ובועטים, אין לבטוח באף אדם אחר.

ומי אשם? אנחנו. אשמתנו אנחנו שלא קם דור חדש, כי אנו מתקשים להתחדש. אנחנו מפחדים מישראל החדשה, מיציר כפינו. אנו ומעדיפים להתרפק על העבר, ועל טעויותיו. לשרון נסלח אירוע סברה ושתילה כמו שלא נסלחה לביבי ועידת ווי. לפרס נסלח אוסלו בעיני הציבור, שלא חוסך שבטו באותו עניין מביילין. טעויותיהם של הזקנים קלות למחילה יותר מטעויותיהם של הילדים, שלנו, אפילו היום, מתוך איזו תחושה? שהם יודעים טוב יותר, מלומדים, מנוסים יותר? שהם יודעים טוב יותר מה טוב לנו, מה טוב למדינה? כי חזונה המקורי של המדינה הוא התלם הנכון לבחור ולצעוד בו? הרי חלומות לחוד וכו', והתכנית הראשונית כבר אינה ברת ביצוע., זאת כבר יודע רוב הציבור.

האם אנחנו לא נותנים למנהיגים חדשים לצמוח אצלנו, או שמא צומחים אצלנו האנשים הלא נכונים? מצנע, ביבי, ביילין, ברק: נדמה כאילו צמחו משום מקום, נתפסו לחיינו ביום מסוים ללא הודעה, ללא הכנה מראש, לא היו שם מעולם ופתאום העזו להפוך עולמות. מקומה של התקשורת לא נפקד במגמה להשחית כל כוכב חדש שמתגלה, בין אם יש בו סיכוי לחיים או שלא. אנו שוכחים שאלו מהם, שישרדו את כל מהלומות המוות שאנו שמחים להנחית עליהם, כל עוד אבא שרון ואמא פרס באיזור ויש תחת מי להתפנק, הם אלו שינהיגו את המדינה כשכולנו נתקבצה יחדיו להעניק לאחרונים כבוד אחרון. יתכן ומדינת ישראל פספסה כמה מנהיגים טובים, ישרים או לפחות מוצלחים, בדרכה להלשין לאבא ואמא, מותירה אותם מאחור מבויישים, חשופי טוסיק ומלאי טראומות- כאלו שלא יחזרו להנהיג.

גם אם יחתום בסופו של דבר פרס על המסמך, גם אם יסתבר שהוא עומד מאחורי הקלעים, עדיין המשא והמתן, הדיונים, החתימה עצמה- נעשו בלעדיו. לכן כדאי לתת למסמך וליוצריו קרדיט- לא לבטל, לקרוא, להפנים את הז'רגון, את הקווים האדומים החדשים, את הערכים של הדור השלישי של המדינה. להבין מה הולך להיות מנת חלקנו עוד עשר שנים, עשר שנים זה מעט. ניתנת בידינו האפשרות לתת פידבק להנהגה חדשה, בין אם היא תהיה האופוזיציה שלכם או הקואליציה, בין אם אתם מחבבים את סבר פניו של פונדק או מעדיפים את זהו של גדעון סער או אהוד אולמרט על המרקע בסלון, כי להם תהיה המלוכה אחרי הכל.