בעוד הנשיא בוש "עוקף" את התקשורת הרשעה, שרק מדווחת על הצרות בעיראק, כדי להביא את הבשורות הטובות - מסתבר שיש כאלה המסייעים לו. העיתון "האולימפיאן", מהעיר אולימפיה במדינת וושינגטון, דיווח בשבת האחרונה שמישהו מארגן את חתימתם של חיילים על מכתבים זהים, הנשלחים למערכות עיתונים שונות ברחבי ארה"ב ומספרים כמה מוצלחת וחשובה העבודה בעיראק. העיתון הציג מספר מכתבים זהים לחלוטין, והביא ציטוטים מחיילים שסיפרו כי לא כתבו ולא ראו את המכתבים הנושאים את חתימתם.
"איכות החיים וביטחון התושבים הוחזרו לקדמותם באופן כללי, ואנחנו מהווים חלק גדול מהסיבה לכך", נאמר במכתב, שממשיך ומתאר כיצד התושבים חוזרים ומביעים את הכרת התודה שלהם. מה שמשעשע הוא שהמכתב מתאר (כביכול) את שהתרחש בעיר כירכ?וכ?, הנמצאת בחבל הכורדים. הכורדים אכן מהווים את הפלח היחיד באוכלוסיה העיראקית שיקבל את כוחות הקואליציה בשמחה, ולא שם נמצאות הבעיות של בוש ובלייר.
טימותי דיקנסון מתאר שיחה עם בנו, בו שיבח את בנו המוצב בעיראק על המכתב הנאה שכתב, ואשר התפרסם בעיתון המקומי. "איזה מכתב?" שאל הבן, והאב מאשר שאכן התפלא כי "זה לא סגנון הכתיבה שלו".
מה זה אומר, כשגורמים מסוימים חשים צורך לארגן עדויות שקריות כדי לתמוך במדיניותם הקורסת? אני לא מומחה, אבל השכל שלי אומר: לא דברים טובים. בינתיים תפס הסיפור תאוצה ודווח גם בחדשות הערב של CBS. האם מחכה לבוש פרשת "לטרגייט", בנוסף ל"אייג'נט-גייט"?
אז לא. כנראה שלא. בינתיים,רשת ABC חשפה את זהותו של האדם שעמד מאחורי המכתבים המזויפים למערכת. מי שהודה ב"יוזמה" הוא סא"ל (ליוטננט קולונל) דומיניק קראקילו, מפקד הגדוד שחייליו השונים הוחתמו, לעתים "בהתנדבות" ולעתים בכלל ללא ידיעתם, על המכתב הפטריוטי.
אז כל עוד לא יוכח אחרת, מדובר בסתם מורעל טיפש שלא מבין מה מבדיל צבא של מדינה דמוקרטית מזה של רפובליקת בננות עלובה, או של דיקטטורה קומוניסטית עם משרד מיוחד לתעמולה פנימית. חשוב לזכור שלא כל ביטויי החושך באים מלמעלה. אילולי היו אנשים - גם בעמדות נמוכות יחסית - שנוטים לכך מטבעם, לא היתה לרודנים קרקע להכות בה שורש.
אז הממשל אמנם לא אשם הפעם, אבל כן מעניין לראות איך הדבר יטופל. הכסיל הזה פגע אנושות באמינות הצבא, והחשיד מעתה ואילך כל מכתב למערכת של חיילים מהשטח. כמו שניסח את זה דייויד סינץ', הכתב הבינ"ל הבכיר של CNN: "יש גם סיפורים טובים מעיראק וזכותם של החיילים לספר אותם. זכותם לספר גם את הסיפורים הלא טובים. אני מתכוון, אם היית רואה היום מכתב למערכת מאת חייל בעיראק, האם היית מאמין בו? אני לא חושב שאני הייתי מאמין. זה עלבון לכל חייל אמריקאי".
נספח: טמטום אמריקאי
אחת התופעות הבולטות בהיסטוריה היא הסירוב ללמוד מכישלונם של אחרים. אנשים מסרבים לקבל את העובדה שצורות פעולה מסוימות פשוט לא מניבות את התוצאות הרצויות. "אני חכם. אני אעשה את זה נכון", אומר הטמבל התורן, ונכנס שוב לאותה מלכודת.
במיוחד אמורים הדברים לגבי הדינמיקה של הכיבוש. צבא ארה"ב מתחיל להיכנס לאותם מעגלים מרושעים שחיילי צה"ל מכירים טוב כל-כך. מכיוון שקצרה ידם לתפוס אתה אלה שעורכים נגדם מתקפות קטלניות מדי יום, הם פונים לענישה קולקטיבית.
חיילי ארה"ב עקרו מטעי תמרים בכפר דחולוואיה במרכז עיראק. לדברי התושבים, הודיעו להם כוחות ארה"ב באמצעות רמקולים שהדבר נעשה כעונש התקפות הגרילה הנערכות מן המטעים. העיתון "עיראק היום" מוסר שכאשר ניסה צלמו לתעד את העקירה, עצרו אותו החיילים וניסו לשבור את מצלמתו. העיתון מצטט את אל"מ ספרינגמן, מפקד הכוחות המוצבים באזור, כאומר: "ביקשנו מן החקלאים כמה פעמים להפסיק את המתקפות, או לספר לנו מי מעורב, אבל הם לא סיפרו". וזה שהם חוששים לספר כי ירצחו אותם, או אולי באמת ובתמים לא יודעים? לא חשוב.
זו ענישה קולקטיבית קלאסית. אצלנו קוראים לזה חישוף, ומנסים לפחות לתרץ את זה בצורך לעקור את המחסה ממנו אורבים המחבלים, אבל האמריקאים, שלא טרחו לשאוב מניסיונם של אחרים ולקצר את תהליך הלימוד, עדיין לא עברו את שלב הזעקה הציבורית על עצם הגישה של עונש קולקטיבי, זעקה שגוררת תירוץ מבצעי.
עוד לפני תחילת המלחמה אמרנו (אנחנו, מתנגדי המלחמה) שלא משנה כמה טובות הכוונות, הרי שפלישה בתנאים האלה, ללא מטרייה בינ"ל ובלא שמוצו האפשרויות האחרות, תביא לכך כוחות ארה"ב ישקעו באופן בלתי נמנע בדנמיקות של כיבוש המתוארות בעברית כביצה ובאנגלית quagmire - מלה שנחרטה בתודעה האמריקאית בהקשר של וייטנאם.
אבל אדריכל המלחמה הזו, דונאלד ראמספלד, לעג לשכמותנו. הוא קרא לנו שמאלנים סהרוריים שתקועים באופן אובססיווי בוויטנאם. הוא התעקש לעוות את הדיון כך שהוויכוח היה כביכול על סיכויי ההצלחה של ההשתלטות הצבאית ועקירת השלטון - שכן בוייטנאם, גם את זה לא הצליחו האמריקאים לעשות. כמה שלא הסברנו, שאין לנו כל ספק ביכולת של צבא ארה"ב לכתוש את סדאם במהירות אבל לא זו השאלה, התעקש ראמספלד להעמיד פנים שהוויכוח היה על שלב א'.
לאחר הפלת סדאם, בתחילת אפריל, כינס ראמי מסיבת עיתונאים ובה אמר "מעולם לא נמצאו רבים כל-כך טועים כל-כך בקשר לדברים רבים כל-כך". אלא שמה שאנחנו דיברנו עליו בכלל לא החל נכון לאותו רגע. מאז עברה חצי שנה. מי טועה בינתיים? לצערי, לא אנחנו.