רון ארד לצדק נולד

המחשבה שאי שם בצפון טהרן, מצוי אדם, איש משפחה, חייל ששרת את ארצו במסירות, מבודד זה 17 שנים מקרוביו, אהוביו, מדינתו וכל המוכר לו, מוחזק בשבי אוייב, ייתכן מרותק לכסא גלגלים, מנותק מכל מידע על סביבתו, מכריו, ארץ מכורתו, אינה נותנת מנוח.

מה עובר במוחו? כיצד הוא מעביר את ימיו? על מה הוא חושב? במה הוא נאחז כדי להמשיך ולחיות? מה מצב בריאותו הנפשית? האם נותרה לו תקווה? האם הפסיק לחלום ולקוות? האם הוא עדיין מאמין באתוס שכולנו גדלנו עליו שמדינת ישראל אינה מפקירה את פצועיה , שבוייה ונעדריה?

כי סיפורו של רון ארד, שהוא קודם כל סיפור אנושי טראגי , הוא גם סיפור על מדינה שהבטיחה ולא קיימה, על מנהיגות שאיבדה את דרכה ומתכוונת בהינף יד להשליך לפח את אחד הערכים המקודשים היחידים שנותרו לה.

הכאב והדאגה לשלומו מהולים בכעס רב על החלמאות בה מנהלת מדינת ישראל מו"מ לשחרור שבוייה, ועל הקלות הבלתי נסבלת בה היא מסכימה, לפחות על פי הדיווחים, שלא לכלול את רון בעסקת השבויים ובמקביל לוותר על קלף המיקוח, כנראה היחידי שנותר, כדי לנסות ולברר מה עלה בגורלו .

במאי 85, במסגרת עסקת ג'יבריל, נסובה הביקורת הציבורית על חוסר הפרופורציה בין הצדדים במספר השבויים המוחלפים, אז דובר על 1100 אסירים פלסטינים ששוחררו בתמורה לשלושה שבויים ישראלים. כיום דרישת הציבור צנועה בהרבה, אף אחד לא דורש איזון, רק צדק. ולאור זאת גדלה תחושת התסכול לנוכח האיוולת של ממשלת ישראל לרקום עסקה אשר לא כוללת את שחרורו של רון ארד כתנאי בל יעבור.

במשך 17 השנים שחלפו מאז נפילתו של רון בשבי, השתנתה המדינה ללא הכר ואולי היו אלו אנחנו שהפסקנו להיות תמימים, והתחלנו להבחין בתהליך ההתנערות של המדינה מהחלשים בחברה, מאחריות למחדלים, מחובותיה כלפי חייליה ומשרתיה. ולכן המאבק לשחרורו של רון ארד, מעבר להיותו מאבק אנושי שכל אחד מאיתנו יכול להתחבר אליו ברמה האישית, הוא מאבק על צביונה של מדינת ישראל ועל מערכת הערכים עליה היא מושתתת.

השאיפה לחזות בשחרורו של ארד, הפכה לקונצנזוס היחידי אולי שמאחד את כל שכבות האוכלוסייה במדינה. בעידן בו כל האמיתות מפורקות ברוח הפוסט, בשעה שכל הפרות קדושות נשחטות, מועלות על המוקד, ונאכלות עד העצם, הקונצנזוס הזה נשמע כאופציה לא רעה בכלל.

ביום חמישי ה- 16/10 מתוכננת עצרת המונית לציון 17 שנים לנפילתו של רון בשבי , נוכחותנו חיונית !