ואז, לפתע, יואינג קפא

פטריק יואינג היה השחקן הראשון שהוצג, ואת הנהמה מהקהל אפשר היה לשמוע גם בקווינס. לא היה טקס מיוחד במדיסון סקוור גארדן לפני המשחק, שום גביעים או פרחים לא הוענקו ליואינג, אבל זו גם לא היתה נהמה רגילה, אלו היו 19,673 צופים שרק חיכו ליואינג, שקילפו את העור של הציפורניים כשקראו באינטרנט שהוא לא הצטרף לאוטובוס שהוביל את סיאטל לניו-יורק, אלא בחר לנסוע לבקר את אביו החולה, קרל.

אבל יואינג היה חייב להגיע לגארדן. לא בשביל אורות ברודווי שיאירו עליו עוד פעם אחת, אלא דווקא כגלדיאטור. שלושה חודשים לתוך העונה ואוהדי הניקס עוד לא מצאו להם אובייקט ראוי לתיעוב או הערצה. אף שחקן בסגל הנוכחי לא גורם להם לפרק את אמוציות האהבה-שנאה שלהם כפי שעשה יואינג בעשור וחצי האחרונים.

"זה היה הרגע האמוציונלי ביותר שלי בגארדן," אמר ג'ף ון גנדי במסיבת העיתונאים מיד לאחר המשחק (וג'ף ון גנדי הוא אחד שהלך מכות באולם הזה עם העקב של אלונזו מורנינג והיה שותף לשתי העליות של הניקס לגמר הפלייאוף). אפילו התגובה הסטואית של יואינג לתרועה 'פט-ריק יו-אינג' שנשמעה במשך שלוש דקות רצופות, לא יכלה להאפיל על הקוסמיות של הרגע. אחר כך המשחק התחיל, יואינג קלע את הסל הראשון וסיים את הרבע עם שמונה נקודות.

אבל אולי הצגת השחקנים והרבע הראשון היו רק אנלוגיה לקריירה של יואינג: הבחירה הראשונה בדראפט של 1985, רוקי השנה, ההבטחה הגדולה, התקוות האינסופיות, הבינוניות, המאבק וההפסד. ויואינג עצמו, שתמיד היה באמצע, אפילו אם התמונה זזה הצידה.

במסיבת העיתונאים לאחר המשחק יואינג נשאל את כל השאלות הצפויות, האנושיות, אלו שהיו אמורות לקלף מעליו את האמוציות שהוא צובר כל חייו. אבל יואינג נאטם עוד יותר, ורק הזכיר שוב עד כמה הוא שונא את המדיה הניו יורקית.

גם מרק ג'קסון חזר בשבוע שעבר לגארדן, אחרי תשע שנים. ג'קסון ויואינג ידעו הרבה ימים מאושרים בסוף שנות השמונים. אחר כך ג'קסון עבר לקליפרס, ויואינג נשאר מאז בלי רכז דומיננטי, שייתן לו את הכדור בזמן ובמקום.

ג'קסון היה גם השחקן הראשון והאחרון להתחבק עם יואינג. חיבוק חם, ארוך, עם זרועות שנשארו כרוכות מאחורי הגב למשך שניות לא מעטות. לאחר המשחק שניהם ניגשו לראיון משותף לרשת טי.בי.אס (שהפרשן שלה באולפן, פיטר וסי, אמר לאחר המשחק על יואינג "הוא היה בן אדם טוב", כמו שאומרים על מתים). כשהשדר של הרשת המקומית של ניו-יורק ניגש ליואינג וביקש ראיון, יואינג ניפנף אותו.

ככל שנקפו דקות המשחק, יואינג הלך ודהה. ספריוול - האיש שסימן את המעבר של הניקס מקבוצה איטית שבנויה על הסנטר לקבוצה מהירה שסומכת על הגארדים - קלע סל מכריע מעל יואינג בדקות הסיום. מרכוס קמבי, המחליף של יואינג בעמדת הסנטר, שוב הוכיח שבמפגש ביניהם העיניים שלו נדלקות כמו האורות בלאס וגאס: 17 ריבאונדים ו- 21 נקודות.

כשהשניות האחרונות התחילו לתקתק, יואינג קיבל את הכדור משמאל לסל, על הבלטה שממנה כבר קלע אלפי נקודות. יואינג לא היסס וקלע. זה היה אמור להיות אקורד הסיום, החומרים שמהם כותבים דרמות בהוליווד. רק שהשחקנים של סיאטל לא רצו להשתתף בסרט הזה. בפיגור של שבע נקודות, שתי שניות לסיום, גארי פייטון ביצע פאול סתמי במחצית המגרש, ודווקא אלן יוסטון קלע את שתי הנקודות האחרונות במשחק.

עוד לפני הבאזר, יואינג החל בירידה לחדר ההלבשה. לפתע נעצר והסתכל על היציעים ששוב החלו לצעוק "פט-ריק יו-אינג, פט-ריק יו-אינג". יואינג העיף מבט קצר לתקרה, הריקה מדגלי אליפויות שלו, והחזיר את המבט לצופים, שכבר עשו דרכם לעבר דלתות היציאה. ואז, לחצי שניה, יואינג קפא.

באותה חצי שניה הכל היה ברור: איך תשומת הלב הוסטה מהגמר הראשון שלו בגלל הניצחון של הרנג'רס והמרדף אחרי או.ג'יי, איך הוא היה פצוע בגמר השני, ואיך החזרה שלו לגארדן הועמה בשל הנאום לאומה של הנשיא בוש.

אפשר היה לחוש באותה שניה קפואה בבוז של ניו-יורק כלפי כל אדם שהספרה 2 נמצאת מימין לשמו, את העלבון על כך שהנהלת הניקס זרקה אותו לסיים את הקריירה באיזו עיר על הגבול הקנדי. אפשר היה להביט בחמלה בדג הכי ענק והכי שקוף באקווריום, הדג הכי גדול בעולם, האיש שהחלום שלו מת כבר בגיל 38.

ואפשר היה להיזכר איך בחמש עשרה שנות משחק, פטריק יואינג לא הצליח ללקט, ביחד, אפילו חמש עשרה דקות של תהילה.