תזכירו לי, למה תקפנו בסוריה?

"אינני מאמין בשלום הנצחי: למעשה, אני סבור שהוא שלילי ומשחית את הערכים הבסיסיים של המין האנושי, המוצאים את ביטויים רק בשעה של מאמצים עקובים מדם... המלחמה היא הדבר החשוב ביותר בחייו של גבר, כפי שאימהות חשובה בחייה של אשה". כך בניטו מוסוליני, מנהיג איטליה הפשיסטית. קיצוני ובוטה ככל שיהיה, לפחות הייתה לו, לדוצ'ה, אידיאולוגיה. אצלנו, בישראל של שנת 2003, עושה רושם שהמדיניות והדרך הלכו לאיבוד בבליל הדיבורים וההצהרות. תקיפת חיל האוויר בסוריה, בערב יום הכיפורים, היא דוגמה טובה לכך.

אין ספק - סוריה אכן משמשת בסיס לפעילות טרור. יחד עם איראן, שכנתה המאיימת ממזרח, היא מהווה מוקד לארגוני החמאס, הג'יהאד והחיזבאללה - שלושת אויבנו המרים ביותר. כמי שחסה במועצת הביטחון על ריבונותה, היא מפרה בשיטתיות את ריבונותה של לבנון ורומסת גם את זו הישראלית - בתמיכתה הכספית, המוראלית והלוגיסטית בפיגועים המבוצעים בתחומה. מגיע לסוריה להיענש, לשלם מחיר כבד על מעורבותה בטרור ולהיחשף במלוא צביעותה הנלוזה בפני האומות. אך עם כל זאת, נשאלת השאלה - מדוע נזכרו בכך רק עתה? האם דמשק החלה עסקיה עם נסראללה רק בשבוע שעבר? האם רמדאן שלח, מנהיג הג'יהאד הפועל מליבה של העיר, הגיע לשם רק לאחרונה?

הפעולה בשטח הסורי, מוצדקת ולגיטימית ככל שתיהיה, היא, למרבה הצער, רק תרגיל הרפתקני וחסר מטרה נוסף, פרי חוסר המדיניות של ממשל שרון. שכן אם היה סדר, רצף, היגיון ושיטתיות במדיניות הכוח שאנו מפעילים - כבר מזמן לא היו בדמשק מפקדות של ארגוני טרור. לא הפיגוע הקשה בחיפה היה הטריגר שאמור היה להביא לכך. הג'יהאד, החמאס והחיזבאללה ביצעו בשנים האחרונות עשרות פיגועי תופת שהצדיקו כבר מזמן את הפעילות בעומק השטח הסורי. לצד זאת, למרבה הצער הפעילות בסוריה לא מהווה כל איתות למשטרו של אסד. גם לפני שנתיים, ביולי 2001, תקפו מטוסי חיל האוויר יעדים סורים. היו אלה מכ"מים של הצבא הסורי הפרוסים בשטח לבנון. גם אז דיברו במשרד הביטחון על האזהרה המפורשת למשטרו של אסד הבן ועל הלקח שילמד כתוצאה מכך. האם הפסיקו ארגוני הטרור את פעילותם מהשטח הסורי בעקבות כך? האם "הלקח" נלמד? ומהו בעצם אותו הלקח - שמותר להכות בישראל , אך רק עד גבול מסוים?

הסיבה האמיתית להפניית הזרקורים אל הסורים, כך פתאום עם תחילתה של שנה עברית חדשה, הייתה, אם כן, חוסר האונים ואוזלת היד של הממשלה. שרון, כמו קודמיו בתפקיד, נכשל כישלון חרוץ במה שכה התרברב בו: מיגור הטרור בשטחים. גם אחרי שהפעלנו מטוסי קרב; יצאנו למבצע "חומת מגן" האימתני וחיסלנו את מבצעי, משלחי ו"אבות" הטרור - הפיגועים עדיין מכים בנו, וערפאת, ממקום בידודו במוקטעה, מוסיף לנצח עליהם. כעת, אחרי שהפסדנו בקרב עם הפלסטינים, אנחנו מחפשים מטרות אחרות, רחוקות יותר, שיהוו אתגרים חדשים ויתנו לנו הזדמנות נוספת להציג לראווה את יכולותינו. באופן פתטי ומסוכן, אנחנו מנסים להעניק משמעות לסיסמה הנבובה: "תנו לצה"ל לנצח". אך למרות זאת, צה"ל הפסיד בשטחים, וצה"ל יפסיד גם מחוץ להם. ולא, חלילה, מפני שכוחו לא עומד לו. גם לא בעקבות הסדקים שנתגלעו בשורותיו לאחרונה. הסיבה האמיתית להפסד היא הוראות ההפעלה העמומות, הריקות-מתוכן וחסרות האחידות הניתנות למפקדיו.