לאחרונה נכנסו לחיי שני מכרסמים חמודים. החפרפרת והסמור של רפי רשף. בעוד החפרפרת היא יצור חתרן, מלא כוונות רעות ונלהב לקלקל, הסמור הוא דווקא יצור חיובי מאוד, ששם לו למטרה לתקן עוולות חברתיות. לפעמים הסמור שם רדיד צמר על פרוותו החומה ומתחפש לזקנה שעוברת את הכביש. לפעמים הוא מסווה את שיניו החדות ומתחפש לתלמיד לנהיגה חביב.
כך או כך, הסמור מביא סקופים! הסמור חושף את פרצופו האמיתי של הישראלי! הסמור מציב בפנינו מראה וחושף את כיעורה של החברה! אך למה לא טורח הסמור המסכן להתבונן במראה מדי פעם ולראות את כיעורו הוא, על משקפי הצלילה שלו וזקנו הנוכרי המדובלל? מדוע זה לא השכיל לשדרג את עצמו לגירסה שעירה וחומה של עינת פישביין, כדי לקבל תוכניות באוף-פריים של ערוץ 2? מסכן הסמור, מכרסם עלוב שכמותו, איך הוא מופיע ערב ערב בתוכנית של רפי, ואף אחד לא מזהה אותו ברחוב. איך יפרנס את גוריו הקטנים והרועדים מקור? מה תגיד הסמורה, שלא כותבים על בעלה ב"פנאי פלוס"?
רגע, מקורותי מוסרים לי שמדובר בסמוי, ולא בסמור. אז נשארנו עם מכרסם אחד, ועוד החפרפרת המעאפנה. גם כן חתרנית, החפרפרת הזאת עם הסבוטאז' המינורי שלה. חתרנית? טרחנית! פעם היא מזיזה כרית, פעם היא מנפיקה בריסטול עם המסר המצמרר "המבוך זאת רק ההתחלה!". למי אכפת? רק חסר שתצא למסע שיגועים לילי ותמרח משחת שיניים על חוטמו (הצרפתי) של איתי אנגל.
בדיוק בשביל פיהוקונים כאלה המציאו את מחלקת הפרומו של קשת. אם במציאות החפרפרת היא חתרנית ונועזת כמו א"ש לילה, בעולם הפרומואים היא מינימום רב מרגלים סמיילי. חייבים לתת ח"ח נלהב למחלקת הפרומואים של קשת, שידעה בדיוק מאיזה דימויים תרבותיים לשאוב. כך נצבע הלוגו שלה בירוק רעל ארסי, שהוא, כידוע לכל חובב וולט דיסני, צבע הרשע האולטימטיבי. בנוסף, הודבק למכרסמת הטיפשה פסקול קקפוני, לא שונה בהרבה מצרצורי הצ'לו המשונים, שמודבקים בדרך כלל לסרטי שואה של קלוד לנצמן (פריים: המשרפה באושוויץ. פסקול: כלי מיתר מצווחים).
הפרומו ומסע היחצנות היו כה מופלאים ומדויקים, שנקל להבין כיצד כשלה החפרפרת מלספק את סחורתה הדמונית. אנחנו, הצופים, ציפינו לרשע טהור ואמיתי, ומה קיבלנו במקום זה? חסמב"ה חסמב"ה חסמב"ה. בילדותנו אולי היינו נוהגים להתרגש מגליקים כמו להחביא למורה צפרדע בשולחן, היום אנחנו, סליחה על המילה הגסה, מתוחכמים יותר.
אבל הגאונות של קשת לא נעצרה ביחסי ציבור ופרומו. גם לא בתאוות הבצע. קשת הלכה ותפרה לעצמה ספוטים של פרסומות המבוססים על תוכנית הדגל שלה. "גם החפרפרת בוחרת בחומוס אחלה", או "אנחנו לא יודעים מי החפרפרת, אבל אנחנו יודעים שהיא טסה עם ארקיע". הדיל הזה עובד עבור הזכיין והמפרסם כאחד. המפרסמים מתחממים לאורה של התוכנית הלוהטת, וגם הזכיינית מוסיפה עוד כמה כפיסי עץ למדורת הניחושים.
להקיא? בוודאי שלהקיא. אבל לפני זה, הסתייגות. יש משהו חביב בספוטים האלו, ולו רק בגלל הסיטואציות המשעשעות שנגזרות מהם. דמיינו את החפרפרת השעירה יושבת במחלקת העסקים של ארקיע. גרביים כחולות לטלפיה, כיסוי עיניים הדור חובק את אוזניה הקטנות. הדיילת מגישה לה קערית של אדמה לחה, והחפרפרת מפצחת את הרמשים ויורקת את השאריות על החלון. "תודה, מיידלע", היא אומרת לדיילת ושולחת טפר מלוכלך לצבוט באחוריה. "ואם תעזי להתלונן, אני תכף ומיד מזיזה לך את הכריות".
ועדיין, הטעם העולה מהספוטים האלו הוא טעם של מסחריות מוגזמת. מה גם שהחפרפרת פועלת תוך ניצול מכפיר של זכויותינו כצופים. יושב אדם בסלונו וצופה בשעמום בפרסומות לפאלפון. יושב ונהנה מהשקט ומתקתוק השעון. פתאום, בלי שום אזהרה, החפרפרת מגיחה מחור וירטואלי שחפרה במסך. "רוצה צומת לב!!!!!", היא צועקת בקולה הנורא והקקפוני, "רוצה שתחשוב רק עלי ! רק עלי!". הצופה התמים מנסה לנער מעליו את המפלצת, אבל היא נועצת את ניביה בצווארו ומסרבת להרפות. "אני החפרפרת! אני!", היא צווחת,
"עכשיו תחשוב עלי יומם ולילה, או שאני תכף ומיד מוציאה עליך בריסטול".
מפרסמים יקרים, שידורי קשת: חיינו 30 שנה בלי להרהר לשנייה במכרסם ששמו החפרפרת. עכשיו תנו לנו שלושים שניות לנוח, במחילה. החפרפרת היא האח הגדול של שנות האלפיים. נמצאת בכל מקום, עינה צופיה תמיד. היא תובעת את תשומת לבנו המזערית ממילא, ולא מניחה לנו להתגעגע לשנייה. "תופס האבק הרשמי של החפרפרת"? סליחה, אבל מה הקשקוש הזה? תכף גם תגידו לנו שהחפרפרת היא ג. יפית.
גם החפרפרת אוכלת בשיפודי ציון
25.1.2001 / 20:00