כביש מסוכן

הכל היה מוכן. הבמה תוכננה בקפדנות ובחגיגיות. מרוץ ה"דייטונה 500" הוא אירוע הספורט השלישי בגודלו ובחשיבותו בארה"ב אחרי הסופרבול והוורלד סירייס (סדרת הגמר בבייסבול). רשת הטלוויזיה "פוקס" רכשה את זכויות השידור של אירוע הספורט המוטורי החשוב באומת הספורט מספר 1. היא תכננה להפוך את המרוץ הזה, לאירוע טלוויזיוני שלא ישכח במהרה. וכך באמת היה. את השידור הזה, את האירוע הספורטיבי הזה לא ישכח מי שצפה בו, גם אם אין לו ולמרוצי ה–NASCAR, דבר במשותף.

איש לא יזכור את המנצח. איש גם לא יזכור את סגנו. איש גם לא יזכור את הרייטינג שהושג – הגבוה ביותר אי פעם לשידור של "דייטונה 500". התמונה היחידה שכולם יזכרו מ"האירוע הספורטיבי" המתוקשר תהיה זו בה דייל ארנהרט – אגדת ספורט אמריקאית במתכונת הישנה והטובה – שיחק את תפקיד איש הצוות הנאמן וחתך מתחתית המסלול את כל הדרך עד לחלקו העליון, בכדי לחסום יריב שאיים על מקומו הראשון של חברו לקבוצה. הוא עצמו כלל לא היה בתמונת הזכייה.
אך משהו השתבש. ארנהרט – אפשר שמדובר בנהג הגדול ביותר בתולדות ה–NASCAR - שגה שגיאה קטנה, כמעט בלתי מורגשת. הוא חתך בזווית חדה מדי. במהירות של 220 קמ"ש מרחב התמרון ותיקון הטעויות הוא אפסי, כמעט שולי. זו גם הסיבה שסבב ה–NASCAR נחשב לתובעני ולקשה מבין כל הסבבים המוטוריים בארה"ב.

בעוד ש"פורמולה 1" והקארטינג, יריביו לתשומת הלב התקשורתית, מנהלים את המרוצים במסלולים מפותלים, לעתים בשטח בנוי, ה–NASCAR ננהג במסלול דמוי אצטדיון אולימפי. המסלול הוא קשת אליפטית רחבה, פשוטה לעיכול, מעטה בפניות חדות ובסיבובים מפתיעים, ולכן גם מזמינה כל-כך מהירויות גבוהות, מופעי ראווה של נהיגה כאסחיסטית, חסרת כללים, כמעט, שבסופה חוצה את קו הסיום הרכב שננהג במהירות הממוצעת הגבוהה ביותר, לאו דווקא במיומנות הרבה ביותר. הפשטות של המרוץ, הכללים הברורים שלו והקלות הבלתי נסבלת בה הוא מזמן אנשים אל סף ריקוד עם המוות, היא סוד קסמו. האמריקאים – בדומה לרומאים המריעים בקוליסאום – מאמינים באתגרים פשוטים ואכזריים, בקרבות דרמטיים בהם המנצח הוא הטוב ביותר, הנועז ביותר, לאוו דווקא הטקטי מכולם.

בסבב הזה, דייל ארנהרט שלט ביד רמה במשך למעלה מ–25 שנים. הוא זכה ב–12 תארי אליפות וב–9 מירוצי "דייטונה 500", הקרם דה לה קרם של הסבב. מבלי להפריז בעניין, היה מדובר בכוכב ספורט בסדר הגודל של טייגר וודס, מייק טייסון וויין גרצקי, כוכבי על השייכים לענפי ספורט דומיננטיים פחות ממשחקי הכדור הפופולאריים. הוא היה הדמות המזוהה ביותר עם ענף ספורט שימיו תחת אור הזרקורים היו ספורים במהלך עונה אחת. דייל ארנהרט היה השם שכל אמריקאי ידע לומר, גם אם לא היה מעולם אוהד NASCAR.

נחזור למרוץ ולהקפה האחרונה. ארנהרט נחשב לנהג בעל מיומנות טכנית גבוהה ביותר, אמיץ בצורה יוצאת דופן ובעל כאריזמה כובשת. מלך הנוהג ביד רמה בחצרו. אך גם מלכים הם בני תמותה, ודייל ארנהרט לא חישב באופן מדויק את זווית הכניסה שלו לעיקול. הוא נהג באגרסיביות מופרזת. גם בעולם של מאצ'ואים צריך לדעת מתי ללחוץ על הברקס, גם במחיר של הפסד, גם במחיר של פגיעה בכבוד. החיים הם נכס יקר יותר מהשניים הנזכרים לעיל.

הסוף היה קצר וקטלני. מהיר באופן מפתיע. אנטי קליימקס לקריירה שאופיינה בקריאות תגר רבות מאין ספור על החיים. 33 שנים מאחורי הגה, היו לארנהרט, חמוש בקסדה ובמשקפי מגן, אך מסרב להתקן עורף המגן על המפרקת, מהסיבה שהוא מגביל את גמישות הצוואר. "במהירויות האלו", אמר ארנהרט, "גם למאית שניה יש חשיבות". זה נכון. מאית שניה אחת ארכה שבירת המפרקת של ארנהרט. צווארו נחבט במסעד הכסא, בהרף קצר של אובדן עשתונות על המסלול. הרכב נהדף אל קיר הבטון המגן על הקהל, חלקו הקדמי סופג מהלומה אדירה. לארנהרט לא היה סיכוי.

הוא מת על המסלול. מוות יאה לנהג מרוצים. אך מוות מטופש בכל זאת. מוות המסמל יותר מכל את היוהרה שיש בספורט המוטורי. הגאוותנות, המרגיזה לעתים, המשכנעת את בעליה כי הם בלתי מנוצחים, כי סיכונים הם חלק מענף הספורט וכי ניתן לחמוק ממעקה הבטון של הגורל במשיכה חדה בהגה. רהבתנות נטולת גינונים, גברית וכוחנית, המצטטת את דבריו של הקורבן, לאחר שנפל על מזבח ספורט, בסך הכל ספורט: "זה אינו עסק לחובבנים. זה ספורט קשוח ואכזרי. אני יודע את הסיכונים. ראיתי רבים מתים או נפגעים קשות בענף הזה. אני מביא זאת בחשבון. עדיין, זה המקצוע שלי. זה מה שאני עושה למחייתי. איש לא בא בטענות לחייל. אני מבקש שלא יבואו בטענות אליי". את הדברים האלה אמר ארנהרט לאחר טרגדיה דומה שארעה במרוץ אחר של הסבב בשנה שעברה.

ולנו, קהל אוהדי הספורט, ההתחרות והיריבות באשר היא, נותר לשוב ולהרהר בגבולות בין הספורט כשעשוע, כאתגר, כמעשה אנושי הקרוב לאומנות, לבין הספורט כאקט אלים, הרסני, אכזרי, ציני, המזכיר לנו כי הקהל המוחא כפיים לבדרני הספורט, מעריץ אותם גם בשל סכנת החיים בהם הם מצויים. האם יש שעשוע ששווה את המחיר הזה?