הוצאה להורג

"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל,
תאמין שאפשר לתקן"
רבי נחמן מאומן

לרפאל רדאי ז"ל היה חוב בסך כ-5,800 ¤ לחברת פלאפון, מתוכם שילם 3,000 בכסף, את השאר שילם בדמו מול המעקלים והשוטרים שבאו לנשל אותו ואת בני משפחתו ממרכז הבידור והתרבות שלהם, ממדורת השבט הישראלית – הטלוויזיה.

ליבנו כבר קהה אל מול ילדים פלסטינים הרוגים וחולים המתים במחסומים, בעוונותינו התרגלנו גם לפיגועים. מצקצקים בלשוננו רק אם חלילה גם ילדים בין הקורבנות. ליבנו הגס אדיש להתאבדויות כלכליות, נרעד ליום או יומיים כאשר ילד החושש להיות נטל על אמו שולח יד בנפשו. ובינתיים, עד שנתרגל גם לזה, אנו נסערים מאדם שמת בגלל שרוצים לעקל לו את הטלוויזיה. במשך שלושה ימים אנו מדברים, קוראים, כותבים, מגיבים, עיתונאי זריז מצטרף ליום עבודה של המעקלים.

כולנו מסכימים על כך שחובות צריך לשלם. אני מניח גם שכולם מסכימים על כך שאם אדם שיכול לשלם את חובותיו משתמט מתשלום יש לנקוט באמצעי ענישה כמו עיקול חפציו. בנסיבות הטרגיות, ברצוני להסב את תשומת לבכם למספר בעיות במנגנון ההוצאה לפועל.

ראשית, והבה נתעלם לרגע מהשאלה האם האדם יכול לשלם את חובו, אין כל הצדקה, כלכלית או חברתית, לעקל למשפחה טלוויזיה. בעולמנו המודרני, טלוויזיה אינה מוצר מותרות. הטלוויזיה, לטוב ולרע, היא-היא מדורת השבט הישראלית. לעקל למשפחה טלוויזיה פירושו של דבר לנתק אותה מהחדשות, מהשיחות של בוקר המחר, מהחברה הישראלית. הטלוויזיה היא גם אמצעי הבידור והתרבות היחידי של משפחות רבות בישראל, אלו שאין ידם משגת לראות סרט בקולנוע, לראות את ההצגה האחרונה ב"הבימה", או את ההופעה של אייל גולן, והשעשועים שלהם הם נינט, שרון, יהורם גאון וג'ק באואר. לכן, כשם שהחוק אוסר לעקל מיטה ומקרר, צריך הוא לאסור על עיקול טלוויזיה, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, גם אם הוא עני.

יתרה מכך, כמה מאות שקלים מהסכום שמתקבל עבור מכירתו של כל חפץ מעוקל, עוברים כאגרה למוסדות ההוצאה לפועל כהוצאות עבור שליחת מכתבים, שכרם של פקידים ושל המעקלים. היתרה עוברת לבעל החוב. כאשר מדובר בטלוויזיה, הסכום המתקבל ממכירתה עובר אך במעט, אם בכלל, את סכום האגרות. כלומר בסופו של דבר עיקול של טלוויזיה לא משתלם לבעל החוב, שקיבל פרוטות, ולא לחייב, שגובה חובו לא קטן. לכן, צריך לאסור בחוק על עיקולים לא יעילים – כאלה שהסכום הממומש בהם, לאחר הפחתת ההוצאות, הוא אפסי.

אותו פועל יוצא של חוסר יעילות קיים גם בכלי דרקוני אחר של ההוצאה לפועל – מאסר החייבים. כפי שכולנו יודעים – אם אתה חייב כסף ולא שילמת אתה עלול להישלח למאסר. לאיום במאסר יש תועלת כל עוד מדובר בחייב שיש לו כסף ומשתמט מחובותיו. אין שום תועלת לזרוק למאסר אדם חסר כל. אדם כזה, אפילו יוכנס לכלא כמה פעמים, ואפילו תהפכו אותו כמה פעמים – לא יהיה לו כסף. וכשנכנס כבר לכלא – בעל החוב לא רואה מזה גרוש, החייב מפסיד ימי עבודה, ותקציב המדינה משלם על ארוחותיו ואחזקתו של האסיר X.

קיים גם אבסורד נוסף במאסר החייבים: בכדי לעצור אדם שחטא בפלילים, בעידן זכויות האדם, יש צורך בהסתברות גבוהה ובראיות ממשיות שהוא ביצע מעשה פלילי. בכדי לאוסרו לאחר הרשעה יש צורך בוודאות משפטית מעל ספק סביר. לעומת זאת בכדי לאסור אדם על עניין אזרחי של אי תשלום חוב מספיק שלא קיבל מכתב אחד מאלו ששלחו לו החברים מההוצאה לפועל, שלא היה לו כסף לשלם את התשלום שקבע הרשם, שלא התייצב לחקירת יכולת או שלא חתם על כתב ויתור סודיות.

כלומר אם חשקה נפשכם בנופש באחד ממתקני הכליאה הישראלים, ולתומכם חשבתם שהדרך המהירה לשם היא ביצוע פשע – טעות בידכם, פשוט תנו צ'ק ללא כיסוי. הגיע הזמן לבטל את האפשרות החוקית הזאת לאסור אדם מפני שהוא עני, שבאופן מפתיע קיימת רק במדינה אחת מבין המדינות הדמוקרטיות – בישראל, שאסרה בשנת 2002 5335 חייבים.

ובכן, ודאי תשאלו את עצמכם מדוע בעלי החוב, הנושים, ממשיכים לדרוש עיקולים של טלוויזיות ופריטים פעוטי ערך ולדרוש את מאסרם של החייבים אם הם לא רואים מכך שקל. התשובה פשוטה – ראשית, בכדי לטרטר את החייבים (אולי כך הם יוותרו על מזון מיותר ויחזירו חובות); שנית כי הם יכולים וכי זה לא עולה להם כסף (ההוצאות נופלות על החייב או על תקציב המדינה אם החייב לא משלם). רובם המכריע של הנושים בהוצאה לפועל הם תאגידים גדולים. לתאגידים אלו יש אפשרות חוקית לברר את היסטוריית האשראי של כל לקוח עד שבע שנים אחורה, ובהתאם לכך לסרב לתת שרות ללקוחות "מסוכנים". בנוסף, תאגידים אלו מתמחרים את מוצריהם עם צפי של חובות אבודים, ואף מנכים חובות אלו מהרווח החייב במס. לכן, יש להטיל חלק מהאחריות על יצירת החוב גם על תאגידים אלו, במובן של מחיקת חלק מהחובות. בינתיים, עד שתתאפשר ההצעה לעיל, לעניים שיסתבכו יפשטו את העור, ואילו עשירים שהסתבכו יפשטו את הרגל וחובותיהם יימחקו.

דיני ההוצאה לפועל במדינת ישראל הם דינים מיושנים, חסרי יסודות מהותיים של זכויות אדם ושל אחריות חברתית, ודרושים רפורמה מקיפה. יש לבטל את מאסר החייבים, לאסור על עיקול טלוויזיות, לאסור ביצוע של עיקולים לא יעילים, להטיל את הוצאות העיקול על הנושים, ולהוסיף אפשרות של הפטר חובות. עד שנתקן את הקלקולים במערכת ההוצאה לפועל, יש לקוות, אבל מותר לא להאמין, שרפאל רדאי ז"ל הוא החלל האחרון של החברה הישראלית המנוכרת.

אחד העמך.