אלף מחבלים זה לא כסף

בשבוע שעבר פורסם כאן מאמרו של אורי רפאל הקורא לממשלת ישראל לפעול בנשק של החיזבאללה ולהקשות עורפה במשא ומתן על גורל שבויינו ונעדרינו. קטונתי מלהבין את נבכי נפשם של פוליטיקאים או מנהלי מו"מ למיניהם, ולכן אני לא יכול לחוות דיעה פרטנית ומנומקת על עסקת חילופי השבויים הממשמשת ובאה. בשורה התחתונה מדובר בעסקה שפירושה מסירת מאות אסירים חיים תמורת גופותיהם של מספר חיילי צה"ל יחד עם מידע על רון ארד. או אולי בלי מידע.

נתחיל מהסוף: יש דברים שלא יסולאו בפז וכמה שיעלה - יעלה. חמש מאות, שש מאות, אלף מחבלים, המשפחות צריכות לקבל הוכחה ויזואלית וממשית על גורל יקיריהן. זה המינימום שמדינת ישראל צריכה לעשות עבור הורים שתוהים ותועים באשר לבנם האובד והקונצנזוס די רחב בעניין הזה.

המשוואה הזו צורמת ומעלה הרהורים: שלושה חיילים הרוגים תמורת מאות אסירים חיים. בכל מבחן פסיכומטרי לא היו מעזים אפילו להעלות נוסחה כזאת, בכל מקום שלא מכיר את הנפשות הפועלות במזרח התיכון היו מעלים חיוך מאולץ כאילו מדובר בבדיחה תפלה או מסמנים בתנועת ביטול. האם תסכים ארה"ב להטיס גופות של שלושה חיילים עבור שחרור חצי ממפרץ גוואנטאנמו חזרה לאפגניסטן? יכול להיות, סביר להניח שלא.

ושוב, אין בכך ולו ביקורת מרומזת על מנהלי המו"מ, לפחות לא על אלה מהצד הישראלי. יש כאן תמונת מצב מפחידה על אלה שמעבר למתרס. כשאם שולחת את בנה להילחם ולהיות שאהיד אפשר לבקר את הצעד הזה, אפשר לכעוס, אפשר לצאת למלחמה. הימנים שבינינו יגידו שאי אפשר לנסות אפילו להבין אותם, השמאלנים יגידו ששלום עושים עם אויבים. איפה האמת? כנראה איפשהו באמצע, אני כבר מזמן הפסקתי לחפש.

אבל הניצול הציני של שימוש בגופות לצורך מו"מ, ועוד מו"מ כל כך חד צדדי ולא פרופורציונלי, הוא הוא ההוכחה שיש לנו עסק עם הרמה הנמוכה והגרועה ביותר של הגזע האנושי - החיזבאללה וכל הזרועות והשלוחות המסתעפות ממנו ואליו. ב-1985 שוחררו 300 אסירים (בהם קוזו אוקמוטו, מבצע הטבח בנמל התעופה ב-72) עבור חמישה שבויי צה"ל חיים. חיים. כבר אז היחס היה קיצוני והעסקה היתה חד צדדית, אבל כשהם ירדו מהאוטובוס הם לפחות נשמו.

שנה אחר כך נחטף רון ארד ומאז אנחנו מנהלים מו"מ להחזרתו. חי או מת, אין מחיר, אותו כנ"ל לגבי נעדרי לבנון והחיזבאללה יודע את זה ושומר את הגופות. ככל שהעצמות מרקיבות, ככל שנוקפות השנים, ערך הגופה עולה. כמה מצמרר לחשוב על גופות של חיילים כעל מניית בלו צ'יפ שלא משנה כיצד יתנהג השוק ואיפה יתלקח האיזור, ערכה יעלה מיום ליום.

התקווה, לפחות שלי, היא שהעסקה הזו תצא לפועל. כשאנחנו נמסור 300 אנשים, שאפילו לא מודעים לכך שהם לא נחשבים בעיני מפקדיהם ליותר מז'יטונים ברולטה או לאופציות בבורסה למסחר של החיזבאללה, ונקבל שלוש או ארבע או חמש גופות כדי להחזיר קצת צבע להורים דואבים, נדע שלמרות הביקורת ולמרות הקשיים ועם כל החרא והריקבון והשחיתויות שמסתובבים שם בחוץ, עדיין לא איבדנו את התכונה האלמנטרית של קצת צלם. אנחנו נוהגים לזלזל במחבלים אבל הם לא טפשים, לפחות לא בעניין הזה של חילופי שבויים. הם יודעים יפה מאוד שיש להם עסק עם בני אנוש (דגש על "בני אנוש") שיעשו הכל כדי להשלים את החלק החסר בפאזל. בעיני הצואות שמעבר לגדר זו חולשה, אבל מה שהם בכל זאת לא יודעים הוא שבסופו של דבר יהא זה הניצחון הקטן שלנו.