הרבי אמר: לעמוד בתור

לפני חודשיים החליט נועם, רעי מילדות, שהוא צריך להתחתן. "מזל טוב", צרחתי לטלפון, מגייס את כל ההתלהבות שעמדה לרשותי במטרה למצות את חובותיי החבריים. אלא שנועם מיהר להבהיר לי של-21 שנות חברות יש מחיר (לא כולל צ'ק ומסיבת רווקים), ותבע ממני להתייצב ברבנות ולהישבע שהוא רווק כשר למהדרין. אחרי שבוע של השכמות טלפוניות (נועם ידוע כבחור עיקש) נכנעתי ושמתי פעמי אל רחוב אורי 1, הרבנות הראשית, סניף תל אביב. הכי קרוב לאלוהים בגוש דן.

השעה 11:00. אני חוצה את סף היכל המתחתנים-מתגרשים. חושך על פני תהום. עשרות בריות מבולבלות מצטופפות בתור נטול כל סדר הגיוני, סביב שולחנות קבלה ערומים מפקידים. למרות שמדובר בביתוק קרום הבתולין של יחסיי עם המוסד המכובד, משהו במבטים המבוהלים, המתחננים, נראה לי מוכר. ואז זה חוזר אליי: ניו-דלהי 1995, התור להארכת הוויזה במשרד הפנים ההודי. תחליפו את הכיפה בטורבאן, את הפיאה בסארי ואת תחושת חוסר האונים בתחושת אין אונים וקיבלתם את רבנות תל אביב. עולם קטן.

מתהומות התור האינסופי אני מנסה לברר מי נגד מי - כל העומדים מלפני, מצדדי ומאחורי מפלבלים בעיניהם בייאוש. "אני רק צריך לשאול משהו", אני מנסה להשתחל בטכניקה המוכרת. "זה התור לשאלות", מסבירים לי חבריי לתור באסרטיביות פתאומית. "טומי לפיד, טומי לפיד, טומי לפיד", אני שב ומסנן כשהמחוגים ממשיכים לרוץ אבל התור נוקף מלכת.

בינתיים מתייצבת מאחורי אחד השולחנות הריקים רבנית קבלה זעופה למראה. "אתם צריכים להוכיח שאתם יהודים", היא גוערת בזוג עולים שמנסה להוכיח שכבר היה בחצי מסניפי הרבנות. "זה לא כאן, זה בבני ברק", היא מנפנפת אותם. אחרי חמש דקות אני מפנים את העיקרון: "תוכיח שאתה יהודי", הוא המקבילה הרבנית ל"יש כרטיס מועדון"; ה"יש נשק" של הבד"ץ; ה"לפתוח תיק", של הרב מצגר. ברוך שלא עשאני ציוני יוצא מדינות חבר העמים.

התור משתרך לאיטו, אבל אני קרוב מספיק לספור את 79 הנקודות על שביס רבנית הקבלה. משועמם מספיק להבחין בכל פרט. הייתם מאמינים שבשנת 5763 לבריאת העולם אין בכל דלפקי הרבנות מחשב פעיל אחד לרפואה?

ימות המשיח בפתח. הגיע תורי. זה המקום לציין שנועם, החתן, הוא פדנט מהסוג הדקדקני ביותר. גם הפעם, על כל צרה שלא תיפול על יצור חסר אחריות שכמותי, הקפיד לצייד אותי בפתק שעליו נרשם בטוש שחור מספר תיק הנישואים. אני מחייך לרבנית בזחיחות ומגיש לה את הפתק. משוכנע שאין כוח עליון שיכול להפתיע אותי. "מה זה", היא נוהמת, "אני צריכה את שם הרב או מספר החדר". "אבל יש לי מספר תיק...", אני ממלמל. "זוז הצידה אנשים מחכים", היא משיבה ושולחת אותי בהינף יד לעולם שכולו תור.

טלפון בהול לנועם מעלה שאפילו הוא הצליח לשכוח את שם הרב ומספר החדר. "יש לו זקן וכיפה?", אני מסייע לו כשהוא מנסה לתאר את הרב המבוקש. "הוא גמד", לוחש נועם, "אבל אסור לך להגיד את זה". "שמע ישראל", אני גונח בייאוש. אדוני אלוהינו, אדוני אחד, האם שומע?

בנקודה זו עשוי הקורא לקום ולזעוק: אז מה הפואנטה? הרי משחר ישראליותנו מענה משרד הפנים את נפשותינו בבירוקרטיה ארורה; הביטוח הלאומי מתייחס אלינו כחצאי אדם; וטכנאי הבזק שמים עלינו פס רחב. מה בכלל ההבדל בין מנגנוני הבירוקרטיה הרקובים, לשירות הקלוקל שמציעים לנו נציגי האל עלי אדמות?

התשובה, ייתכן, נעוצה בעובדה שבמגרש הרבני, בדיוק כמו במשרד הפנים ההודי, חוקי המשחק זרים לישראלי החילוני. אם במשרד הרישוי אנחנו יכולים לשער מהיכן תנחת עלינו המהלומה, הרי שבסניפי הרבנות אנו חסרי מושג כעולל בן יומו. והבלתי נודע, יהדות חילונית ישראלית יקרה, מטיל עלינו אימה מהסוג הגרוע ביותר. מה תעשי אם יימצא שיש לך סדק בקרום הבתולין? מה תעשה אם יוכח שליפפת את התפילין על היד הלא נכונה. לכו תשאלו את הרב.

בינתיים, אני מספיק לסרוק את כל חדרי הרבנים עד שאני נתקל בראש קטנטן וחייכן מבצבץ מעל שולחן. בול פגיעה. הרב הזעיר אדיב להפתיע, ו-60 השניות שהוא מקדיש לי מרככות פלאים את הדחף העז לרוץ לוועדת הקלפיות הקרובה ולהסב את פתק הבחירה שלי לזכות טומי ושות' (אגב, מה עם המהפכה החילונית שהבטחתם לנו?).

בערבו של יום תפילה, הכתובת על שטר הכתובה ברורה מתמיד: הרבנות, סניף תל אביב, חייבת שינוי, ומהר. אלא שכמו שהדברים נראים, רק היושב במרומים מחזיק בכישורים הנדרשים, וגם הוא, בדיוק כמו שרון, אולמרט ושאר החברים, לא ממש בקטע של להסתבך עם הדודה העצבנית משולחן הקבלה.