לילך גליקסמן אישרה

בלי להישמע תרח זקן – אני מודאג מאוד מהדור הצעיר. לא צריך להיות מורה או אב לשלושה כדי להרגיש שהילדים של היום חכמים יותר, חומרניים יותר, זקוקים לסיפוקים בקצב ה-ADSL – וכן די שמים על ההורים פס. וכן, הפרסומות לא ממש עוזרות.

צפייה והאזנה כפויה לפרסומות בתקשורת האלקטרונית מחזקות אצל הקהל השבוי שבבית את התפיסה כי הילדים מסובבים את ההורים והמורים סביב האצבע מהר משתגידו ג'סטין טימברלייק. נושא כל כך חשוב כמו חגירת חגורות הבטיחות מאחור נהפך למיצג החוצפה הבין דורית. הרעיון שהילדים צריכים להשפיע על הוריהם לזכור לחגור מאחור את זבי החוטם נכון הוא, אבל הביצוע? אללה איסתור.

מי הפרסומאי שהחליט שהילד והילדה המככבים בפרסומת צריכים לדבר אל אבא ואמא כאילו הם עובדים אצלם בשכר שעה? כשהם מדברים באינטונציה מעצבנת במיוחד, עם אדישות ווקאלית גיל קופטצ'ית/מאור כוהנית, תוקפים הילדים את ההורים בסדרת עלבונות כמו "אבא, סדר את הצווארון" או "אמא, תפסיקי ללעוס מסטיק כל השכונה שומעת", אני מוצא את עצמי תוהה, איפה אבד כאן המסר?

דוגמה נוספת מעולם המדיה המופלא של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, והפעם "ירדני" התובענית. הפרסומת הבאה מציגה את ירדני שמוצאת לנכון בגיל שש להתקשר לאמא לראות מתי היא גומרת עם הקריירה ובאה הביתה. בדרכה החמדמדה מזכירה ירדני לאמא שתסע בזהירות כי היא אוהבת אותה. אבל לא ילדה כמו ירדני תסתפק במפגש הצפוי עם המפרנסת. "אמא, תביאי לי משהו טעים", היא מקנחת את השיחה. ובכן חמודה, על המיתון במשק שמעת? על הדוד הרשע ביבי שקיצץ לאמא את הקצבאות שמעת? כנראה שלא מדברים על זה בהופ! וזאת לא אשמתך. אשמים הכותבים. על הילד הצועק את צעקת משק המים לא אדבר כי הוא העלה אצלי מחשבות אלימות שדי בהמשך המשפט כדי לסבך אותי עם יצחק קדמן ועם פרלקיטות מחוז ת"א.

הפרסומות המדוברות מעלות לי באוב את "דובי דוברמן", ד"ר לחוקי תנועה (אין כמוך חבר'המן) שהצליח להכניס לי בעזרת פחד מלסתותיו האימתניות את המסרים החיוביים של "אלכסון הוא אסון", "פספוס – אל תפספס את הפסים" וכדומה. על הצלקות שהשאירו בי "דני דינה הולכים בצדי הדרכים" (עם שוטר התנועה האדיב – טוביה צפיר!) ו-"בולבול הקבולבול" קצרה היריעה מלדבר.

זה נכון שעד היום אני נורא מפחד מדוברנים ומדורי בן זאב אבל הכל נמדד במבחן התוצאה. התכניות והפרסומות של פעם עבדו די טוב בלי מסרים מגניבים, שירי ראפ מביכים וססמאות תמוהות כמו "מקליק מי שמקליק ראשון" או "פסים לב". טרם יצא לי לזהות הולך רגל קצר קומה מפנה לי אצבע "תודה, גבר" על זה שנתתי לו לחצות את הכביש במעבר חציה וגם תחרויות חגירת החגורות במכוניות לא הפכו, למיטב ידיעתי, לענף ספורט אולימפי או אפילו תחרות במכביה.

זה נכון שהילדים של היום נורא טכנופילים ומגיל שנתיים יודעים להפעיל את הדי.וי.די כדי לראות את פאר היצירה של דץ ודצה. זה נכון שהם רוצים מסר קצר וקולע ושיגש ישר לעניין, כי הם ממהרים להוריד משהו באינטרנט. אבל, פרסומאים יקרים, פנו אל הרגש ולא אל רגש העצבים כיוונתי. דברו אל הילדים אבל אל תנסו לדבר בשפה שלהם (שאולי אתם המצאתם) אלא דברו ברור כמו אל מבוגר – תאמינו לי שהם יבינו אותכם לא פחות ואולי יותר טוב. ויחד, נעבור את החורף בשלום.