עין תחת עין

אם הכל יסתדר כשורה, ולא נגלה כי שוב עבדו עלינו בעיניים, תשלם בקרוב החברה הישראלית מחיר כבד ויקר בתמורה להחזרת גופותיהם של שלושת חיילנו החטופים והחזרתו של האזרח החטוף אלחנן טננבאום. על פי הדיווחים האחרונים בכלי התקשורת, תשלם ישראל ב-100 אסירים לבנונים ופלסטינים על כל אחד מן החטופים. גם כסיל ממוצע וילדון שזה עתה נולד, יידע לספר כי אותם 400 אסירים שישוחררו לא יישבו להם בחיבוק ידיים. רובם ככולם יחזרו לפעול בדרך כזו או אחרת נגד ישראל, ביודעם שאם אי פעם יילכדו, ידאג החיזבאללה לארגן עוד חטיפה קטנה ולסדר את שחרורם, וחוזר חלילה.

נשאלת השאלה המתבקשת, כלום על ישראל להסכים לשלם את המחיר הפנטסטי הזה תמורת השחרור. אם נתנתק לרגע מהקלישאה, לפיה ישראל לא תשקוט ולא תנוח עד שאחרון בניה יחזור הביתה (מה שהוכח כשגוי בכל הקשור למחדל סביב היעלמותו של רון ארד), תצוץ השאלה האם אנו לא יורים לעצמנו ברגל עם תותח? האם דמם של הישראלים שיצאו לחופשי בעקבות העסקה סמוק יותר מדמם של אלו שייהרגו, יחטפו או ייפצעו בעקבות חזרתם למערכה של 400 המשוחררים? או שמא מאמינים קברניטינו שהתחייבותו החתומה של מחבל כזה או אחר לא לעסוק בטרור שווה את הניר עליו היא כתובה.

לעתים ניצבת מדינה בפני מצב שבו היא נדרשת לשלם מחיר כבד מנשוא בעבור הישג כזה או אחר. המצב בעניינינו מעט שונה. הרי אם הייתה כלולה בעסקה החזרתו של רון ארד מהשבי בחיים, והדגש הוא על ב-ח-י-י-ם, הקונצנזוס סביב התשלום היה מקיר אל קיר. החזרתו של השבוי הנצחי בחיים, יש בה ערך מוסף רב לעומת החזרת גופות כאלה או אחרות.

אולם אם אכן היו אויבינו משיבים לנו את רון ארד חי, הם היו מאבדים בכך את קלף המיקוח החזק ביותר שיוכלו להחזיק אי פעם. החזרתו של הנווט שנחטף לפני 17 שנה ומאז נעלמו עקבותיו, תסב לכל ארגון טרור/מדינה הישג עצום אל מול המחיר שישראל תשלם עבורו, ובצדק. אם גופת חייל שנחטף לפני שלוש שנים שווה בשוק עסקות החליפין 100 מחבלים חיים ונושמים, שערו בנפשכם את מחירו של רון ארד חי, היש מחיר לזה בכלל? לא אתפלא אם קברניטי החיזבאללה ממתינים לביצוע העסקה המשתלמת מאד מבחינתם, ולאחר זמן מה יציעו מידע כזה או אחר על רון ארד, ביודעם שישראל תשלם כל מחיר בעבורו.

בטקטיקת המו"מ שמנהלת ישראל עם החיזבאללה היא משדרת שוב ושוב לאויביה, כי החטיפה משתלמת. ההתפרקות הישראלית נוכח "הפקעת המחיר" הלבנונית, היא רק נדבך נוסף בכרסום המתמשך בכושר ההרתעה של ישראל. בל נשכח כי גם לאותם 400 מחבלים יש משפחות שאוהבות ומתגעגעות אליהם. אותן משפחות הן שהפעילו לחץ על מנהיג החיזבאללה, השייח' חסן נסראללה, שלאחרונה לא מצליח להציג שום הישג לעם הלבנוני, ודרשו ממנו לפעול לשחרור יקיריהן. וישראל, במקום שתקבע סטנדרטים לפיה היא אינה מעוניינת לשלם מחיר בעבור גופות כאלה או אחרות, אלא רק בעבור אנשים חיים, לכל היותר מאזן של גופה מול גופה – כפי שנהגו בגופתו של איתמר איליה ז"ל – חלל השייטת שהוחזר תמורת גופתו של עדי נסראללה, בנו של נסראללה סניור, נוקטת בצעד בעל קונוטציות פופוליסטיות, וחורצת את גורלם של ישראלים רבים אחרים.

מתוך הסתכלות רחבה על טובת כלל אזרחי המדינה, היה על המנהיגים לפעול בדרך אמיצה (שאינה מוכרת במחוזותינו לאחרונה) ולהודיע כי מבחינתה של ישראל התשלום היחידי בעבור כל גופת חייל הוא גופת מחבל, והתשלום על חטוף חי הוא מחבל חי. גם אם העסקה לא הייתה יוצאת לפועל, היו לומדים מחבלי החיזבאללה כי החטיפה אינה משתלמת וכי ישראל בעניינים אלה אינה שונה מהם. אמרתי כבר, ואני חוזר ומדגיש, כי בעתות מסוימות יש להשתמש בכלים של האויב. אם נסראללה יידע שמחירה של גופה ישראלית שווה לגופה לבנונית ואם תצליח ישראל לעמוד על מחיר זה, לא ירחק היום שהמחבלים מהצפון הם שיתחננו בפנינו לביצוע עסקת שבויים, ולא להפך.