גדר טובה לשנה טובה

כצפוי, המשאלה המתבקשת בפרוש השנה החדשה היא משאלת השלום. משהו אוטופי, ילדותי בהווייתו, תמים עד מופרך - שנקום מחר בבוקר ונחזה בו רכוב על חמור לבן. נכון שלא נוכל למחוק ממאגר הזיכרון הלאומי והפרטי את התמונות המורבידיות שליוו אותנו בשנים האחרונות, נכון שייסורי הלב והגוף נוכחים יום-יום שעה-שעה בבתים רבים, שמניינם מגיע לאלפים. נכון שמנת הדם והייסורים הגיעה לסף הסבילות, הכל נכון, ועם זאת כמה קלישאה, כמה נכון לומר: 'שלום עושים עם אויבים'.

לא מזמן העלו בעיתון 'הארץ' הנחת עבודה מעניינת על מדינה דו- לאומית לנו ולהם – ביחד. חזון סוף הדרך. במאמר לא הייתה התייחסות לנושאים מהותיים, בין השאר לפערים אתנוגרפיים עקרוניים בין שני העמים, פונדמנטליים במהותם, כמו משפט המוות לכופרים בו מתהדר האיסלאם הנאור מאז ימי מוחמד הנביא- "דין מוחמד ביסייפ". המאמר דילג גם על הפער הדמוגרפי האקוטי בינינו והתעלם מהעובדה שתוך מספר לא רב של שנים הרחם הפלשתינית תצליח לגבור אפילו על הרצון הטוב של השוליים הנאורים והמתקדמים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית.

מספרים שכשהמועמד לנשיאות ארה"ב, ריצ'ארד ניקסון ביקר בארץ, הוא סייר גם ברמת הגולן והתרשם מחשיבותה הביטחונית של הרמה, עד כדי כך שאמר לראש הממשלה גולדה מאיר שהוא, במקומה, לא היה מוותר על מילימטר מהשטח. מאוחר יותר כשנבחר לנשיא, דרש מגולדה לרדת מהרמה. גולדה ציטטה אותו, "אדוני הנשיא, הרי בעצמך אמרת..." ועל כך אמר, "נכון, אבל אני לא ראש ממשלת ישראל, אני נשיא ארה"ב". ללמדכם, כי אין לנו על מי לסמוך, להוציא עצמנו.

אחרי גולדה בא בגין והושיט יד לסאדת. אחר כך באו רבין ופרס ונתנו יד ל'אוסלו' – אשליית המאה העשרים. כבר אז ידעו במשרדים בירושלים שערפאת אינו לוחם בארגוני הטרור, כבר אז ניתחו את אישיותו רבת הפנים והגיעו למסקנה שתדמיתו כסמל לאומי ו'כמנהיג על' בקרב תנועות הטרור העממיות, היא סם החיים שלו ומשמשת לו כמצע למשא ומתן עתידי. בהמשך נוכחנו שאפילו מוחמד דחלאן, שעליו נאמר שאם ירצה, יוכל, איננו רוצה להדביר את הטרור בעזה. על איש חזק אחר בעל מעמד איתן בקרב הפלשתינים שיוכל להילחם בתשתיות הטרור המקומי ועם זאת ללכד את השורות למען מהלך מדיני, טרם שמענו ואולי עוד לא נולד האיש הזה.

ובינתיים ברוך שפטרנו מעונשה של ה'הודנה'. מלכתחילה הייתה זו משולה בעיני לתרדמת בה לקינו בהמשך ל'הסכמי אוסלו' שבעקבותיהם איבדנו את השליטה הביטחונית בעזה וביהודה ושומרון ואפשרנו התחמשות בלתי מבוקרת של הארגונים. במו ידינו הובלנו למלחמה שנמשכת כבר יותר מעשור ואסור לנו לחזור על כך פעם נוספת.

לכן אם עתידינו כמדינה יהודית עם רוב יהודי חשוב לנו, אין לנו דרך אחרת מלבד 'הסכמה מבית' לקביעת גבולות מדינת ישראל החדשה. כמו גם בניית גדר שתעגן את השליטה שלנו בגבולות עם המדינה הפלשתינית ותאפשר לנו ולכוח בינלאומי פיקוח על הנעשה בעבר השני. במקביל עלינו לסייע להם ולשמר את המעטפת המדינית מינהלית- אזרחית שיקימו, לתרום להם יידע חקלאי ותעשייתי, לפתח עבורם שירותי בריאות, תשתית תיירותית ועוד, אבל יותר מכל עלינו להתעקש על הוקעת המנגנון הפסיכולוגי בונה הטרור ועלינו להילחם בו בכל דרך, שאם לא כן, תוך זמן קצר תשכון לצדנו מדינה פלשתינית חמושה ומאיימת שטווח הקסאמים הנודדים שלה ומתאבדיה השלוחים יוכלו לפגוע בכולנו, בכל מקום על פני הארץ.

על המדף נערמות גם משאלות לב פרטיות ולאו דווקא בסדר הכתוב:

שהילד שלי יחזור בשלום מהמילואים, שתל אביב תתקרב לבקעת הירדן, שאחמד יבוא לבקר כמו פעם, ששכר הלימוד באוניברסיטאות יומר בשירות בעיירות פיתוח או בכל צורך לאומי אחר, שתעלולי מזג האוויר יחדלו להציק לחקלאים, שיניחו לפנסיה של גמלאי כוחות הביטחון וצה"ל, שלא ייפגעו בקצבאות הזקנה והסעד של הורינו הקשישים, ששולחן החג ישביע את יושביו, שנהיה סבלניים וסובלניים האחד כלפי השני, שיהיה לנו כוח להתמודד עם הבירוקרטיה, שנרוויח מספיק כדי לחיות ונחיה כדי להרוויח איכות חיים, והעיקר שנהיה בריאים. בקיצור, שנה טובה.