הקלות הבלתי נסבלת של ההורות

לגבי פיגועים ומקרי חטיפה על רקע פוליטי או פלילי, קיבלנו פטור מאחריות אישית. את האשמה הורשינו לטפול על מנהיגים, על אספסוף דו-כיווני, על קנאי דת ואדמה חובשי כיפות או כאפיות, על מטיילים שאננים, על הסברה קלוקלת וכו'. אך בין פיגוע לחטיפה, מבצבצות לאחרונה יותר ויותר ידיעות מתמיהות, מזן אחר, מקומם ומייאש לא פחות. הז'אנר המתפתח שכדאי שישב לכולנו על המצפון, קשור לתופעת ההורים המטומטמים. תופעה שאין מיותרת ממנה, בהיותה תוצאה ישירה של בערות, קלות דעת וחוסר אחריות משווע, אפילו פושע, של אנשים מתוכנו. אנשים שהביאו אל העולם ילדים, בקלות המזכירה באגביותה עיטוש קטן ובלתי מטריד, שאין לו השלכות או משמעויות מרחיקות לכת.

בשבוע אחד הספקנו לאמן את רפלקס ההקאה מול שני אסונות מוחלטים, ומאחד שנמנע ברגע האחרון. בראשון - ילדה בת 6 מאופקים נסעה עם הוריה ועם 11 אחיה לאירוע בבני-ברק, ברכב הסעה שהוזמן במיוחד. המשפחה הענפה נשפכה מהאוטו מבלי להביט לאחור אל הילדה שנשארה לחרחר את עצמה למוות באין מפריע. מזעזע? - זה עוד לא הכל. המשפחה שבה לביתה בארבע לפנות בוקר. ההורים פרשו למיטתם, 11 ילדים דאגו מן הסתם זה לזה וכל אחד לעצמו, ונרדמו גם הם. בבוקר, הקיצו ההורים בשעה מאוחרת לבית שקט וריק. נינוחים לחלוטין, סברו ההורים שכל ילדיהם מפוזרים להם בכיף ומכוח הרצון בבתי הספר ובגנים, ופנו גם הם לעמל יומם. רק בשעה 16:00 אחר הצהריים, משלא שבה ילדתם בת ה-6 מהגן, וכשהתברר שכלל לא הגיעה אליו בבוקר, החלו לאמץ מוחות, ובשני חיוגים לנהג המסיע מליל אמש, התבשרו כי ילדתם אכן נמצאה, לא בריאה ולא שלמה, כשהיא מוטלת ללא רוח חיים במושב שמאחורי כסא הנהג. אל תנסו לדמיין מה עברה הקטנה עד שנפחה את נשמתה.

במקרה אחר, באותו שבוע, נפל פעוט בן שנתיים וחצי אל מותו, מהקומה ה-11 בבניין מגוריו בבאר שבע. אמו של הפעוט נרדמה בשעה 17:00 לפנות ערב, התעוררה לאחר שלוש שעות ולא מצאה את בנה. האם דיווחה על היעדרות בנה למשטרה ולשומרת הבניין, שיזמה סריקה מסביב לבניין ואמנם מצאה את גופת העולל מוטלת בחצר האחורית. 24 שעות לאחר המקרה, נמנע אסון דומה בירוחם. פעוט בן שנה וחצי התיישב על אדן החלון בקומה השניה וייבב. עוברי אורח ששמעו את הבכי הזעיקו את המשטרה, זו הבהילה את מכבי האש, הדירה נפרצה, והילד - שנותר בדירה בחברת אחיו בני השנתיים והשלוש - ניצל. הילדים, התברר, ננעלו בביתם לאחר שהוריהם יצאו לעיסוקיהם. נו, ילדים בני שנה עד שלוש באמת מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם. מה, לא?

המקרים האלה, שהדעת איננה סובלת, הם רק שלושה מתוך רבים מדי שמתרחשים לנו כאן, מתחת לאף ולבניין. האם לא הגיע הזמן לאכוף גם את נושא ההורות? מדוע מקובל לעבור מבחני תיאוריה וטסטים מעשיים בדרך אל רשיון הנהיגה הנכסף, אך בשביל להביא אל העולם הקשה הזה חיים חדשים - מספיק משגל אחד ללא קונדום, וכמה שקלים למטרנה?

הפתרון, כך נדמה, טמון בשני שינויים שראוי לשקול ברצינות. האחד מתחיל, כמו תמיד, במערכת החינוך. לצד שעורי הזהירות בדרכים, יש כל הסיבות וההצדקה לקיים שעורים בנושאי פיתוח אחריות אישית, סביבתית וחברתית. בדומה לכל רעה חולה בחברה, גם ערכים נספגים טוב יותר כשהם מוטמעים במוחות צעירים וגמישים. אם ההסברה תתחיל בחינוך, יהיה סיכוי שלפחות הדורות הבאים של ההורים יתנהלו כפי שהורים צריכים להתנהל. קרי: תוך שמירה על בטחונו האישי של הילד - לצד הענקת אהבה ללא תנאי, דאגה לרווחתו הבריאותית והנפשית ושאר עניינים אלמנטריים כגון אלה.

השינוי השני נוגע להורים בפועל. מטעמים אתיים ברורים, יהיה בלתי ריאלי או ישים לכונן ועדה שתערוך מבדקי תפקודים מנטליים, פסיכולוגיים ואישיותיים - לכל זוג, ברנש או גברת שמתכוונים להתרבות ולפזר את זרעם על פני האדמה, וזאת על אף שהפיתוי להפוך ברעיון קיים. לעומת זאת, אפשר להציע חוק שיחייב כל הורה טרי באשר הוא, לעבור הכשרה מטעם המדינה (כולל הטלת קנסות כבדים על משתמטים) שבמסגרתה ילמד וישנן פרקים חיוניים בנושאי האחריות ההורית, ויברר לעצמו האם הוא מודע לגודל האחריות שנפלה על כתפיו מרגע הפיכתו לאב / אם ועד כמה הוא אכן מוכן לקראתה ונכון להתאמץ בשמה. שהרי - לא חוכמה לעשות ילד. אבל צריך לשמור עליו. אם לא מאימת מחבלים עם חגורות נפץ ונהגי שבת מטורפים, אז לפחות ממרפסות גבוהות וממכוניות סגורות. יש לשים קץ לאיוולת ההורית הבזויה שפושה בנו, ומוטב להתעורר ולפצוח בתהליך מיד.