התקשורת אשמה

הבעיה העיקרית של מדינת ישראל בעשור האחרון היא חוסר תום הלב של ממשלותיה, או במקרה הטוב יותר, קריאה שגויה של תמונת המצב. אף ראש ממשלה לא באמת התכוון לסגת לגבולות 67' באופן מלא - התנאי הבלעדי להשגת שלום אמיתי שיחזיק מעמד - ויוכיחו הכבישים העוקפים, הכפלת מספר תושבי ההתנחלויות בסיוע בולמוס בניה ומספרם האינסופי של המחסומים דווקא בשנות השיא של תהליך אוסלו הידוע לשמצה.

אם היתה תקווה שבכל זאת, דרך לחץ ציבורי שתוביל התקשורת הישראלית, תוכל ישראל לעלות על דרך המלך ולהשתחרר ממחלותיה הרבות, הרי שהיא נתבדתה מזמן. מחדל הנטייה המגוייסת של התקשורת בישראל לא הסתיים ביום הכיפורים כפי שמלמדים בכל בתי הספר לתקשורת במדינה. הוא נמשך עד לימים אלה ממש, ויש שמות לאחראים לכך.

משה ורדי, עורך "ידיעות אחרונות", שעיתונו לא יודע להודות בחוסר המוכנות לשלום בישראל בשל המחיר של חזרה לגבולות 67', ובשל אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה שעדיין נטועה עמוק בלבבות חלק גדול בעם. שבוחר בעיוורון מרצון למאות המחסומים והכבישים העוקפים שחונקים וחנקו את הפלסטינים דווקא בשנות "השלום", ורק הידקו את הכיבוש. שפיטר כתב ועורך מצטיין על שהעיז לומר את האמת על ראש הממשלה.

שלום קיטל, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, שלא בוחל בהצגת הדם במהדורות עתירות רייטינג בסגנון סרטי פעולה, מבלי לספר לציבור שמקור הדם בכיבוש, בדיכוי, בהשפלה, בהכפלת מספר ההתנחלויות בתקופת אוסלו, ולא במהותם הטרוריסטית ה"טבעית" של הערבים. שמחשש לכעסם של הצופים ואולי מתוך חוסר מודעות, לא טורח להאיר את הזרקור על גזענותה המובנית של ישראל ה"יהודית והדמוקרטית" ועל המחיר הכבד הכרוך בכך.

אמנון דנקנר, עורך "מעריב", שבכותרות הראשיות של עיתונו, על מזבח התחרות היוקדת עם "ידיעות" ועל חשבונם של אזרחי ישראל, מנוהל מסע הסתה גזעני נגד הפלסטינים באשר הם. שעיתונו לא מזכיר בצורה מאוזנת את תרומתה של ישראל להרס כל סיכוי להסדר ולמיטוט הסכם אוסלו, באופן שיאפשר לציבור לשקול את שיקוליו בצורה עניינית וקרה. שלא מערער מהותית על התפיסות חסרות החמלה, ההגינות, ובסופו של דבר ההיגיון, של משרד האוצר.

רם לנדס, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10, שלבד מצדיק אחד בסדום שהוא מעסיק, שלומי אלדר, נותן יד להמשך שפיכות הדמים בכך שההוא מתעלם מהדיכוי השיטתי. שבתקופה הרת גורל מלעיט את הציבור בבידור במקום בחדשות, במסגרת המאבק על הרייטינג, ובהתפלשות בסיפורים אנושיים כואבים מבלי לספר שגם בצד השני יש כאב, אנושיות וצידוקים רבים - בעלי מחיר יקר ומיותר - לחוסר הרציונליות שמזין את הסכסוך.

אנשי הממסד אורי פורת ויוסף בראל, מנהלי רשות השידור, שמונו על ידי הממסד, ולא העלו על דעתם להוביל חשיבה מחודשת, המערערת מהשורש על האינטרסים והתפיסה של הממסד - הם עצמם. שלא דמיינו לקשור בין הכיבוש המשחית ובין השחיתות הכובשת כל חלקה טובה. שבריקבונם המוסרי לא הריחו את הריקבון המוסדי המתפשט בדמוקרטיה הרעועה של ישראל.

הכתבים הצבאיים רוני דניאל, אלון בן דוד, עמיר רפפורט, פליקס פריש, עמוס הראל, יואב לימור ועמיתיהם האחרים, שלמעט מקרים נדירים, מביאים את דברי חונטת הגנרלים שמנהלת את המדינה ללא הסתייגות וחצי הסתייגות מהאווילות והשקרים הטמונים בהם. שלא אומרים בפשטות שבמבחנם של הגנרלים להביא ביטחון הם נכשלים פעם אחר פעם אחר פעם, ורק מסלימים את המצב בפתרונות כוחניים מדומים. שלא עומדים על העיוות העמוק שבניהולה של מדינה דמוקרטית על ידי גנרלים בשירות ובדימוס, ושנותנים יד לתהליך ההכשרה של השרץ, ההופך את ישראל לספרטה מודרנית החושבת דרך איבר הזכרות. שלא חושפים את מה שכבר ידוע: כשלון מודיעיני צבאי תמים ומתמשך במקרה הרע, ונבואות שחורות מתוך האינטרס הארגוני-תקציבי של צה"ל, הנוטות להגשים את עצמן, במקרה הרע יותר. שלא מזכירים לציבור השכם והערב שכמו שצה"ל טעה בענק בסוגיית הנסיגה מלבנון, כך הוא עלול לטעות, ואכן טועה, בסוגיה הפלסטינית.

דן מרגלית רב ההשפעה, שהופעותיו הטלוויזיוניות ומאמריו העיתונאיים מותירים את הרושם שנוח ונעים לו להתערסל בחיבוק החם של הממסד, ולוותר על היושר האינטלקטואלי הנדרש מעיתונאי לוחם. שנדמה היה כאילו שכח את הערכים הבסיסיים של זכויות שוות לכל בן אנוש באשר הוא, ברוח מגילת האו"ם לזכויות האדם, והחליף אותם בצדקנות הרגילה של "הנאורות" מול הטרור "החשוך". שלא נותן ליבו לאפליית הערבים באשר הם, מחוץ ובתוך ישראל, ולהפקרת העניים ומעמד הביניים למוות באוטובוסים ולחיי פחד וחרדות. שהצטרף, במעשה אנטי-עיתונאי, להיבריס הקולקטיבי של "צדקת דרכנו", וקנה את מקומו כפטריוט ישראלי לוחמני על חשבון טובת ישראל. שנתן כבוד ואשראי מיותרים ומוגזמים לבעלי שררה - חלקם חבריו האישיים - האמונים קודם כל על שימור המעמד והאינטרס האישי שלהם, ורק אחר כך על טיפוח האינטרס הציבורי ומניעת המשך שפיכות הדמים והעוני המנוול.

אהוד יערי, האורקל שמדייק כמעט תמיד בעובדות שהוא מוסר, אך מקפיד על "יישור קו" עם תרבות הרייטינג והקונצנזוס, ואולי פשוט נסחף גם הוא בהיסטריה הכללית. שמציג תמיד את האופציה השלילית והאפוקליפטית שכאילו אינה תלויה בנסיבות הנתונות לשליטה ולהתמודדות, במקום את האופציה האופטימית, הפותחת סיכוי לשנות את המציאות. שמייאש את אזרחי ישראל, וגורם להם להתפלש עמוק יותר ויותר במדמנת מלחמת ה"אין ברירה".

אודי סגל, קרן נויבך, יוני בן מנחם וכתבים מדיניים נוספים, התלויים בלשכת ראש הממשלה כמקור לידיעותיהם ולכן ממעטים בביקורת אמיתית. שבולעים כמעט כל "ספין" שנשלח לכיוונם ומלעיטים בו את הציבור. שחלקם מעוררים לפעמים את התחושה שלא ממש אכפת להם מהקטסטרופה המתרחשת, כל עוד יחזיקו במקומם, בתפקידם ובקרבתם למוקדי הכוח. שלא מספרים לעם ישראל במילים ברורות שלראשי הממשלה מהימין אין מדיניות מלבד השהיה, השהיה, הסלמה לצורך השהיה נוספת, ולעזאזל המחיר כל עוד הוא לא מסכן את הכיסא.

כתבי החדשות הצעירים, שהיו בעלי דעות עצמאיות לפני שה