ארוחת ילדים פלוס הפתעה

האיש מעולם לא חשב שהוא יצליח כל כך. הכל כמו בימים הטובים ההם, של סוף 96' ותחילת 97', אפילו יותר טוב מאז. כל דבר שיוצא מפיו, כל שטות, כל הבל, כל גחמה, זוכים למחיאות כפיים. כל קפריזה, כל עווית בלתי רצונית נתפסים כדברי אלוהים חיים.

בנימין נתניהו לא חלם גם בחלומותיו הוורודים ביותר, שהוא יצליח להפוך מדינה שלמה למעבדת ניסויים של תיאוריות כלכליות אולטרה קיצונית. הוא בעצמו לא האמין כי יהפוך את ישראל למקום בו תוכח התזה של דארווין אחת ולתמיד: החזק שורד ובדרך כלל גם בכיף. בהזיות הכי פרועות שלו, בחלומות הרטובים במהלך טיסות הלילה במחלקה ראשונה לניו יורק, הוא לא דמיין שזה מה שיקרה. שפשוט ייתנו לו לעשות מה שהוא רוצה.

בתקופת כהונתו כראש ממשלה הוא רצה ולא כל כך הצליח. שרי אוצר התחלפו בממשלתו חדשות לבקרים, כשהיה שר החוץ של שרון, אך לפני שנה, לא היה איש פתאטי ממנו. אבל עכשיו, עכשיו האיש פורח. "אנחנו על סף תהום" היא הסיסמא שהוא ואנשיו ידפיסו על חולצת סוף המסלול שלהם, כמו היו חיילים עדיין המומים מכך שסיימו טירונות.

בתוכנית הכלכלית הראשונה שלו, שלב א' שהושק לפני חצי שנה, הוא ירה לכל עבר. קיצוץ בקצבאות ילדים, קיצוץ בהבטחת הכנסה, קיצוץ עמוק בחינוך, פגיעה בהסכמים קיבוציים. תוכנית מלאה עיזים, שאף אחת לא הוצאה. אף אחד לא ביקש מספיק חזק. אף אחד לא לחץ. אף אחד שנחשב. ויקי קנפו צעדה לירושלים, אבל מי בכלל ספר אותה? בדקות אלה ממש היא נמקה באוהל מול משרדו המצוחצח של נתניהו. וביבי? הוא כבר החליף כתובת מסכנות להתעמר בה.

עכשיו, על סף אישור תקציב 2004, עמוק בתוך הטראנס, הופיע נתניהו שוב, עמוס בטושים והסברים, ממשיך להלום, משווק את "שלב ב'". לא יודע מתי להפסיק. כמו ילד קטן שאומר "קקי פיפי" לאורחים ומחכה למבטי הזעם של הוריו, כך גם נתניהו והגזרות. בפסיכולוגיה קוראים למצב הזה "פיקסציה אנאלית".

אורוול מתהפך בקברו, וככל הנראה הוא היחיד. השיחדש של ביבי שובר יום יום שיאים, והכל עובר בשקט. "הגדלת הגירעון היא אסון" מצוטט ביבי יום אחד, ויום לאחר מכן מציע להגדיל את אותו גירעון מ- 3 ל- 4 אחוז. "נמשיך להפחית מיסים" ומשאיר את המע"מ על 18% ולא מפחית את ביטוח החובה לרכב - בניגוד להבטחות מפורשות של האוצר. "נדאג לקשיי היום", הוא ממלמל, ומקשיח את הזכאות לקצבת נכות וקצבת סיעוד. הולך לו קלף משוגע לביבי, אין מה לומר.

פגיעה אנושה בזכות השביתה, איום על מפעלים בהפרטה מסיבית, צפצוף על זכויות עובדים, רמיסת כבודם העצמי של עשרות אלפי קשישים, נכים ומוגבלים, הקטנת סל התרופות לציבור, התנערות מאחריות בדמות הפרטת שירותים ציבוריים, הכל הולך. השיא הגיע בשבוע שעבר, כשהפנה את תשומת לב האזרחים הבוגרים במדינה לכך, שהילדים שלהם לא מעניינים אותו. שישברו את הראש איתם לבד, כי הוא לא מתכוון לדאוג להם. ושקט.

השרים שותקים, מחרישים, לא מעיזים למתוח ביקורת על נתניהו באופן אישי. למה להתעסק עם ראש הממשלה למפרע? משרד הבריאות משחרר הודעות אפוקליפטיות לעיתונות, בהן מזהירים מפני מוות של חולים כתוצאה מהקיצוצים - אבל שר הבריאות נווה מתעקש שהוא תומך בנתניהו במאה אחוז. שר הביטחון מופז עושה קולות של התנגדות וגם שרת החינוך לבנת מצהירה שהיא תתנגד לקיצוץ נוסף בתקציב משרדה. אף אחד לא באמת חושב שהם מתכוונים להתעמת עם ביבי, שהם באמת יפילו את התקציב. הם ייסתכלו טוב טוב ימינה ושמאלה בשולחן הממשלה, על מנת לוודא שהתקציב יעבור, למרות התנגדותם. הפחד שלהם מנתניהו, ראש הממשלה לשעבר-הבא, גדול יותר ממחויבותם לאזרחי ישראל. ישבנם לא ייתן להם מנוח על כסאות המליאה, עכוזם מולחם לכורסת המיניסטר. אף שעל, כן?