בעלי כבר תרם בעבודה

פרשת תרומה (כבר תרמתי בעבודה) מתארת את בניית כלי המשכן. התרומה היא של בני ישראל שהביאו מתכשיטיהם למען יהיו כלי המשכן מפוארים ומהודרים למהדרין. נורא חמוד מצידם לתרום, אך לשם מה בעצם זקוק אל שנוכחותו בבריאה היא אימננטית, למקום אחד שייקרא ביתו? האם אין בבניית בית אחד משהו פגאני? ייחודם של המאמינים באל אחד הוא יכולת ההפשטה, ובית מוחשי גורם לנסיגה על חושית, הלא כן?

הרמב"ם באמת טען (באומץ) כי הסיבה העיקרית לכך שבני ישראל צווו בהקרבת הקורבנות היתה למנוע עבודה זרה. יצר העבודה הזרה היה כל כך קיומי, שלולא נתן בורא עולם לעמו מקום לפרוק בו את מתחיו החומריים, כל שהיה נותר לו מעם ישראל זה "נסיך מצרים". הכל היו מתפקרים. מסיבה זו, אגב, אין היום צורך בקורבנות, שכן יצר עבודה זרה בטל מן העולם, ובמקומו קיבלנו אתכם, אתאיסיטים יקרים שלי, אם כי זה עניין של עוד כמה מדורים עד שאתם מונותאסיטים מדאוריתא.

אבל לא כולם הלכו בדרך זו. הרב קוק, בעקבות פרשנים קודמים, מסביר כי הופעתו של אלוהים בעולם מוכרחת להיות בדמות ריכוזי קדושה. יכולת הקיבול האנושית בנויה באופן מדורג: כוהנים, לוויים, ישראלים. יום חול, שבת, יום כיפור. ניו יורק, תל אביב, ירושלים, הר הבית, רחוב השוהאדה. כדי ליישם את האלוהות צריך מקום בו הקודש שורה באופן מרוכז.

אך שימו לב טוב, אחים שלי, יש כאן דקות: המקדש איננו קדוש יותר מכל מקום ואתר. המקדש מגלה את קדושתו החבויה, הפוטנציאלית, של ארץ ישראל והעולם כולו. יום כיפור איננו היום היחיד בו צריך האדם לנהוג כשורה, אבל יום זה בא לחשוף בפני האדם את פרצופו החיובי והכמעט מלאכי (בלתי אפשרי הרי לדרוש מבשר ודם לחיות פוזיטיבי ולבקש סליחה כל השנה). הכהן חושף את קדושתו העמוקה של כל בן אנוש, ונדמה לי כי כאן המקום לומר "וכן הלאה", שזה ביטוי מופלא שהמצאתי בשנות השמונים כדי לחסוך ריבוי דוגמאות.

האופן המדורג בו בנויה האנושות אינו מלמד על היררכיה פנימית, אלא בא לחשוף את סגולותיה ויכולותיה של האנושות כולה. זו אמירה דקה עם משמעויות פילוסופיות מרחיקות לכת, שכדי לדון בהן עד בוריין צריך להקים פורטל מיוחד.


תסמונת דאום

משחק מילים בשווי פזמון של שמרית אור, אך ברוח התקופה: מי שנכנס אדר, ומי שנותר בחוץ כיסח את הדשא.