כל פיהוק מלמיליאן

כל אחד מרגיש שהוא מזדקן בשלב מסויים, אולי בעצם בהרבה שלבים בחיים. זה מתחיל בגיל 10 כשאנחנו רואים את הינוקות של כיתה א' ומרגישים תותחים, נמשך בצבא עם הפז"מ המפורסם ועוד כהנה וכהנה. אז אולי כדאי לפתוח באזהרה שייתכן שבני 20 מינוס לא יבינו מה רוצים מהחיים שלהם ברשימה הזאת.

מהפכת הזיקנה החלה אי שם בסוף שנות ה-80 כשהטלוויזיה החינוכית הפסיקה לשדר במתכונת הישנה ועברה לתכניות צבעוניות. פתאום אנשים צעירים ממני בשנתיים או שלוש לא מכירים את מיס קפלן מ"היר ווי אר", את שריף גודמן או את סימנטוב. פינוקיו ומרקו, שהיו בעבר קאלט להמונים, הפכו לנחלתו של קהל מתבגר בלבד. לבני תשחורת ושולחי אס.אמ.אסים אין מושג מיהי סמנתה פוקס, הבריטני ספירס האמיתית של המאה הנוכחית ומבט נחרד במראה מזכיר את אבא, אמא והדוד טוביה הטוב שהיו מתרפקים בזכרונות עבר על השירים של פול אנקה, הסרטים של גרי קופר וההתפלחויות לאיצטדיון "באסה" כדי לראות את שייע גלזר נגד גדעון טיש בימים שבהם הדרבי עוד היה דרבי. פתאום גם אני, בן 29 עם נשמה ומנטליות של ילד בן 4, מתרפק.

לפני כמה ימים שוב הרגשתי זקן כשראיתי כתבה זניחה בוואלה! ספורט על המשחק בין ישראל לסלובניה. חשבתי על המשחקים ההם של הנבחרת, אי שם בשנות ה-80. על ההתרגשות הגדולה עם כל ביקור של ליברפול וברוס גרובלאר באיצטדיון רמת גן, על היריבות עם אוסטרליה של פרנק ארוק, האיש שריקודי הידיים שלו הזכירו לנו כמעט את מועל היד של הנאצים או מינימום את ערפאת ונאצר. גם אלי אוחנה עם התנועות המגונות או עם הגול ההוא באוסטרליה היה שם. בוני גינצבורג ואבי כהן בקומדיה של טעויות בניו זילנד, צ'ארלי יאנקוס מסדר ליורם ארבל ארנק תפוח עם ה"ככה לא בונים חומה" וחופני כהן מארגן שירה בציבור של "אל אל ישראל" לחמישים אלף איש ומראה לשרהל'ה שרון שבכרם עושים זאת טוב יותר. אחר כך הגיע הביזיון מול מלטה.

גם אז הכדורגל המקומי שלנו היה מלא בקבוצות אותנטיות עם דמות, עם חזון. הפועל יהוד של הבונקרים, הבולגרים של מכבי יפו עם הרצל קביליו ז"ל, שוער מוכשר וזמר טוב לא פחות, האיש שהטמיע את "עוד שבת של כדורגל", שמשון ת"א של חופני, המגרש עם העלייה של רמת עמידר או בני יהודה, הקבוצה היחידה ששרדה את הימים היפים ההם והיום גם היא בסכנת פירוק. על שידורים ישירים בטלוויזיה לא חשבנו אפילו, והאזניים חיכו בשקיקה לצליל הקסום של "שירים ושערים" שב-2:30 אחר הצהריים היה משדר שבעה משחקים שנפתחו כולם באותה שעה. כן, באותה שעה. ובשנות האלפיים מתי הליגה נפתחת, ששון? אה, כבר התחיל? יופי. לא היה אמור להיפתח לפני שבוע, או שבועיים או חודשיים? אה, יופי.

ולמה אני מנפח לכם את המח ונזכר בימים האלה? כי בשבת שעברה התקיים, כאמור, משחק של הנבחרת, בשבת האחרונה נפתחה הליגה. לא ראיתי (ויכולתי לראות בלוויין) ואלמלא האינטרנט, חבר בכיין מניו יורק ואבא יבבן שכל הזמן מקלל את מי שברא את השחקנים האלה לא הייתי יודע בכלל את התוצאות. אז נגמר 3-1 לסלובנים, אז הוצאנו תיקו מסריח. ביג דיל.

הקידמה של הכדורגל שלנו, המעבר לאירופה ולבעלות פרטית של אילי הון, השידורים הישירים שפיצלו את המשחקים, הכסף והכסף והכסף הפכו את הכדורגל שלנו, שגם כך היה סיפור עצוב, לפח אשפה. כמו מחשב ישן שמתפוצץ בסוף כשמנסים לדחוף לו עוד ועוד אפגריידים, השכלולים שעברנו כדי לגעת בפסגה רק פירקו את הענף העצוב הזה. מי אשם: גברי לוי, אופ"א, הפלסטינאים או יעקב שחר לא חשוב כרגע. אני יודע, אני לא הראשון שאומר את זה, אבל בפעם הראשונה בשבועיים האחרונים באמת הרגשתי שממש, אבל ממש, לא אכפת. ואולי, אולי זו בכל זאת רק הזיקנה.