איתך במאבקך הצודק, רק תוריד את האגרוף

בשבוע שעבר פורסם דו"ח ועדת אור. ומיד פצחו כולם בריטואל הקבוע של "מסקנות האישיות", "תרבות הדיווח במשטרה", "אפליה ושוויון" ומכבסת המילים הרגילה. אלי ישי מצא במסקנות לגבי הדרג הפוליטי אפליה עדתית. היה מי שחסרה לו שם התייחסות לבכור ז'אן, הנרצח היהודי. למנכ"ל עמותת "סיכוי" הייתה חסרה בדו"ח ביקורת לגבי התנהגותו של הציבור היהודי באותה תקופה .

אני הקטן, שרואה עצמי (או לפחות מתיימר להיות) לוחם למען צדק חברתי, ששוויון אזרחי הוא נר לרגליי, שרואה כל יום בכל מקום אפלייה של ערבים, של מזרחים, של דתיים, הייתי מבולבל ונסער. כאזרח המייחל למהפכה תפיסתית במדינה שתביא לצדק חברתי ולשוויון, אני, בדומה לאימהות החד הוריות, מרבה להתלבט עם חבריי וביני לבין עצמי מהי הדרך הנכונה. האם המאבק צריך להתנהל בבתי משפט, באזורי הפובליציסטיקה, בהקמת בתי ספר, במודעות ובהפגנות שקטות או שמא בשריפת צמיגים, בחסימת כבישים, בהקמת גדר אנושית סביב משרדי ממשלה. באו מהמות אוקטובר וגרמו לי הסתייגות. הסתייגות מהאלימות, מההיקף, מההקשר ומהעיתוי.

את ההפגנות (אולי ההתפרעויות זו מילה מתאימה יותר) לא קישרו אחיי הערבים לאפלייה והקיפוח המקוממים, אותם הם חווים יום יום במשך חמישים שנה. במקום זאת, החלו ההתפרעויות בהר הבית כתגובת נגד לשמועה הכל כך מופרכת על טבח מתוכנן במתפללים הערבים, ועל נישול הערבים מהר הבית שתחילתו בביקור שרון בהר הבית.

ההפגנות האלימות התרחשו בד בבד עם שבירת הכלים על ידי הרשות הפלסטינית, ומלחמת ההתשה השנייה, זו המכונה בפי העם הפלסטיני "אינתיפדת אל-אקצא", וכל זאת בימי החגים המקודשים ביותר ליהודים.

האלימות בהפגנות חצתה את כל הקווים האדומים. דבר אחד הוא הפגנה עם קורטוב של אלימות והתעמתות עם שוטרים. דבר אחר לחלוטין הם ביזה והרס של כל סממן משטר, שריפת בתי כנסת ביום כיפור (בחיפה, ביפו וברמלה) וזריקת אבנים לעבר אזרחים ואוטובוסים (שגרמו למותו של אזרח).

ביפו, שנכנסה לי כמו יין לדם, פגעו המתפרעים באזרחים תמימים, זרקו אבנים על המכוניות העוברות, הוציאו אנשים ממכוניות והרסו אותן, והחלו בצעדה לעבר בת ים השכנה. זה הוציא לי את יפו מהדם.

כל זה, בזמנו, גרם, לי לפחות, לתחושה שהנה קמים עלינו לכלותינו, מחוץ ומבית. לי הקטן, ואני מניח שגם לשוטרים, הייתה תחושה שאנו נמצאים במלחמת קיום על הבית. היום, בפרספקטיבה לאחור, ניתן לדבר גבוהה-גבוהה ממרומי כורסאת ההיסטוריה. אבל נסו להיזכר ברגשותיכם, בהרגשותיכם בשעות בהן נודע על פרוץ המאורעות – האם לא חששתם גם אתם? האם לא הייתם, גם אתם, מאוימים בבתיכם?

אך אין באמור לעיל ביקורת על דו"ח הועדה. אין בכך גם הצדקה לירי נמהר על אזרחים מפגינים או להתנהלות לא תקינה של הדרגים הפיקודיים במשטרה ושל הדרגים המדיניים. אין גם ויכוח על האפליה הנפשעת אותה חווים האזרחים הערבים. אחד הלקחים מהדו"ח ומהמאורעות צריך להיות כי גם הציבור הערבי צריך לעשות חשבון נפש. מול תשעה קבין של אשמה שצריך הציבור היהודי לקחת, על מנהיגיו, שוטריו וממסדו, צריכים גם הציבור הערבי ומנהיגיו לקחת על עצמו קב אחד של אשמה. לפחות.

כי גם הציבור הערבי אשם. אשם בהפגנות אלימות מעבר לכל מידה הגיונית. אשם בהקצנה לאומנית. אשם בדחיית סממנים אזרחיים של המדינה, כמו ההתנגדות לבניית תחנות משטרה (ללחימה בפשיעה לרווחת התושבים) ביישובים ערביים. אשם במיוחד על מנהיגיו אשר אינם דואגים לרווחת האזרחים הערבים ולקידום שוויון אלא עסוקים בפרובוקציות הגורמות אנטגוניזם בקרב הציבור היהודי ומעודדות את השנאה הגזענית בקרב היהודים ומגבירות את הפחד מפני אויב מבית. אשם על נתינת כוח אלקטורלי לפרובוקטורים, שלטענת ידידי כאח לי, צעיר ערבי משכיל, אינם מייצגים את הציבור ורצונותיו.

עדיף לו ייתן הציבור הערבי את כוחו לתנועות הדואגות לאינטרסים האזרחיים שלו כמו עדאללה ומוסווא, ושאר הארגונים החברתיים, וייתן את כוחו האלקטורלי למפלגות הנותנות ביטוי לא רק לדעות המדיניות הלגיטימיות של הערבים אלא גם לקידום שוויון אזרחי. כי למחות, לדבר, להגיש בג"צים, להפגין (גם עם קורטוב אלימות), לשרוף צמיגים – כל זה לגיטימי ומתקבל, על ידי לפחות, בהבנה. ואם תרצו, לכל פעולת מחאה על אפליה ולקידום השוויון אצטרף ואעמוד לצידכם. להוציא בשבתות, חגים ויום כיפור. אחרי הכל, למרות הכל, אני עדיין מביט בתקווה לעתיד.

אחד העמך?