נחיה ונראה. את מותנו

בולמוס החיסולים שתקף את ממשלת ישראל בעת האחרונה עשוי להיות, כפי שנהנה להאמין האזרח הזעיר, שאינו מעורב בכל הפרטים, תוצאה של אסטרטגיה מרחיקת רואי, שיסודותיה נטועים באיזו "תוכנית על" ישראלית לפיתרון "המצב" וכו'. השיחה המאלפת שניהל ארי שביט עם ראש המוסד לשעבר ויו"ר המועצה לביטחון לאומי היוצא, אפרים הלוי ("הארץ" 05.09), צריכה להסיר אפשרות זאת מעל סדר היום וללמד כל ישראלי כי ישראל אמנם נוהגת כמי שאחז בה אמוק וכי ההחלטות הגורליות ביותר לעתיד כולנו מתקבלות בשיטה הישראלית המוכרת של "שלוף" נטול עכבות.

אולם בהנחת יסוד זו אין חדש של ממש. לאורך השנים הצטיינו ממשלות ישראל בקריאה גרועה של המפה החיצונית והפנימית. אם הקלישאה החביבה להיאמר על הפלסטינאים היא כי אינם מחמיצים אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות, הרי שעל ממשלת ישראל הנוכחית ראוי לומר כי אינה מחמיצה שום הזדמנות לחסל כל סיכוי לחיסול הסיכוי שיום אחד יהיה כאן סיכוי שיהיה כדאי להימנע מחיסולו.

גם בהנחה זו אין כל חדש. אולם נדמה כי ניסיונות החיסול האחרונים – וגולת הכותרת שלהם, ניסיון היירוט של ראש תנועת החמאס, השיח' אחמד יאסין – צריכים לעורר דאגה בעיקר בגלל הטבעיות בה הם מתקבלים אצל הציבור הישראלי. מבלי לקונן על הבריונות הלקוחה מעולם המאפיה בה נוהגת ממשלה ריבונית; מבלי לרנן על הדיאלוג המתעתע שמנהלים כל מקבלי ההחלטות בישראל עם החוק הבינלאומי ועם הסיכוי שיום אחד ימצאו עצמם, ולצידם כל מדינת ישראל, על כיסא הנאשמים של הקהיליה הבינלאומית; אפילו מבלי להזדעק אל מול ההבנה כי כל ניסיון חיסול שכזה שומה עליו שיגרור נקמה אכזרית לא פחות שתכוון כנגד האוכלוסיה האזרחית בישראל; טירוף החיסולים אליו קלעה עצמה ישראל בחפץ לב צריך להדאיג מכיוון שהוא מעיד יותר על מצבו הנפשי של העם היושב בציון מאשר על זה של היושבים בראשו.

אם "עליית המדרגה" המפורסמת, שמבטלת את ההבחנה בין "דרג מדיני" ל"דרג צבאי" בארגוני הטרור, היא דרכה של הממשלה לומר "בעל הבית השתגע", או "שוברים את הכלים ויורים בכל דבר שזז", הרי כאן צריך הציבור להתייצב מול ממשלתו ולדרוש בקול רם ויציב: השתגעו נא בזמנכם הפרטי, לא במשמרת שלכם על עתיד ילדינו. אבל הציבור מחריש.

אם אותה דממה דקה בה מקבל הציבור את ההתנהלות הפסיכוטית משהו של שריו ואדוניו, היא תוצאה של מיאוס, קבס וכניעה למאבק ההתשה שמנהלת הממשלה נגד הפלסטינאים וכנגד אזרחי ישראל – מדובר בתופעה מסוכנת. שתיקתו של הציבור, ההכנעה – על מצהלות השמחה אין טעם להרחיב את הדיבור – בה הוא מקבל כל דין שמשיתה עליו ממשלתו, כל החלטה מטופשת ומסוכנת שהיא מקבלת בשמו, מלמדת את מקבלי ההחלטות כי הציבור הישראלי נכון לספוג כל גזירה שיפילו על ראשו, כל אסון שיזמנו בדרכו. אזרחי ישראל נחלקים כיום לשתי קבוצות: הגוש הצוהל והשש אלי קרב והרוב המוחלט, הדומם, האדיש, המנומנם ובעל המאפיינים האישיותיים של מסומם נרקוטי או קורבן של פגיעה מוחית קשה. שניהם מסוכנים לעתיד ישראל.

הרי האפשרות כי ממשלת ישראל צועדת בעיניים פקוחות אל עבר יום הדין הלאומי, אולי אל חורבן המדינה ושואת אזרחיה, אינה מטאפורה אלימה עוד, כי אם אפשרות מוצקה – שגם אם תתחוור לבסוף כמוטעית – אין לשלול את אפשרותה היתכנותה על הסף. האפשרות כי בראיה לאחור יתקשו ההיסטוריונים להבין כיצד הניח ציבור שלם – במדינה דמוקרטית! – לממשלתו לאבד כל רסן ולהשתעשע במקאבריות בגורלו – מוצקה גם היא.

הציבור נעדר כישורים להביט אל ההווה בפרספקטיבה מעמיקה של ממש. הוא חווה את האירועים וטרוד מדי בהישרדות יומיומית. ראיית העתיד, שיעור המחר באופן מפוכח, הוא מלאכתו של המדינאי והמנהיג. אולם בישראל נדמה כי אין ולו אדם אחד שמסתכל אל העתיד בעיניים פקוחות ואומר את שרבים בוודאי מרגישים, אך מתקשים לנסח במילים – מדינת ישראל נכנסה לסיחרור שהוא-הוא תחילת הסוף. אבן הפינה לחורבן הונחה זה מכבר. אנחנו מצויים כעת בתקופת הדחפורים העולים על עתידנו.

העובדה כי הציבור מקבל עליו בשלווה שכזאת את הדין הצפוי עלולה לנבוע מאותו שאול תחתיות פסיכולוגי שהניע יהודים רבים אחרים, לאורך ההיסטוריה, לעצום עיניהם אל מול פני ההווה, בתקווה שהעתיד – הברור, הידוע מראש – איכשהו, ימנע מלהתממש. סופם של אלה ידוע.

אין להאשים את ממשלת ישראל בתוצאות שיהיו לקבלת ההחלטות האימפולסיביות והפרועות שהיא מקבלת לאחרונה. ממשלת ישראל, גם היא, מתכתבת עם המרחב בו היא מתקיימת. המרחב בו מתנהלת ממשלת ישראל הנוכחית, הוא מדבר צחיח של שתיקה ציבורית, של השתקת כל ביקורת, של הלעגת וביזוי כל יוזמה לצעוד אל עבר עתיד אחר, של השמה כמטורף של כל מי שאינו מיישר קו עם שורת המקהלה האחידה שהפך הציבור הישראלי להיות – "נחיה ונראה". נחיה ונראה אינה אסטרטגיה. נחיה ונראה היא דרך אחרת לומר, "נחיה ונראה את מותנו".