ותודה לאמן האנדרגראונד ג'יזוס קרייסט

טקס הגראמי אמור להיות האלטרנטיבה האיכותית לכל מה שמתרחש בטקסי האמ.טי.וי למיניהם. הדרך של הגראמי להתמודד עם עצמו היא באמצעות 98 קטגוריות מופלאות, מסלסה ועד שירי ילדים. כך משאירים את כולם מרוצים. השנה הרחיקו לכת חברי האקדמיה והפכו את U2 וסטילי דן לזוכות הגדולות של טקס מספר 43, במה שנראה כתערובת מוזרה של שמרנות, חוסר ברירה והחזרת חובות מהאייטיז.

בשבועות האחרונים היה רחש גדול סביב קטגוריית אלבום השנה. רבים ציפו כי אמינם הולך לקחת, ולחלק זה הספיק בשביל להתחיל להכין את השלטים להפגנה. כל רשתות השידור הוצפו בפולמוסים משעממים על הלגיטימיות שמעניק מוסד הגראמי לשחיף הצורר. לא ברור אם זה הזיק או הוסיף לרייטינג, אבל כשניצבה אל מול החומר הטעון הזה, החליטה האקדמיה כצפוי שהספיק לה הדיון שלפני, ונתנה את הפרס לסטילי דן. עם כל הדיבורים שנזרקו בעד הצורך לתת את ההכרה והביטוי לחלקים הזועמים והכועסים של האומה, ולמען האומה, הוחלט שהאלבום של סטילי דן יותר טוב וחשוב.

מעבר לפחדנות, נדמה כי האנשים שמאחורי הגראמי מנסים להדביק לעצמם תוויות של אלה העוסקים באיכות. טעות. ההצדקה הטלוויזיונית (הקיומית) היחידה שיש לערב הזה היא הפופ. בין הפולקה, המטאל והסלסה, הילדים יושבים בשביל לראות כריסטינה אגילרה. הילדים שקצת יותר גדולים רואים את U2, והזקנים וחברי האקדמיה (שהם זקנים) אוהבים ג'אז וסטילי דן.

העובדה היא כי מערכות האיזונים הללו, אשר מונעות את ההליכה עד הסוף (אל ה"פופ", אל ה"איכות"), הן אלו אשר מכתירות להקה עייפה כמו U2. אפילו בונו לא ידע שהיאוש שלו מיצירתיות (עקב הכבילה האינסופית לחוזה שמכריח עוד תקליטים) ישתלם עד כדי כך. נדמה כי בעוד U2 המקרטעת עוד שומרת על היערות בעולם הצעירים, הזכיות של סטילי דן משרות על הפופ, המניע היחידי לקיומו של הערב, אלמנט אנדרגראונדי. וזה מסוכן רעיונית.

כשהכריזו על הענקת הפרס לאלבום מוזיקה אמריקאית שורשית (אינדיאנית בעברית), בפעם הראשונה בתולדות הטקס, התרגשתי. אולי פתאום הכרתי בצד החיובי של המולטי פלורליזם הזה כשעלה נושא קרוב לליבי. אולם כשתום בי ודאגלס ספוטט איגל עלו בהתרגשות רבה לבמה לקבל את הפרס, ואני כה ציפיתי למוצא פיהם - הם, מלאי אמוציות ופאתוס, הודו למושיעם ג'יזוס קרייסט. מה יותר עצוב, מסחור או מיסיונריות?

בשבוע שעבר פסק בית המשפט לערעורים כנגד חברת נאפסטר. שון פאנינג והכובע שלו לא מעניינים אותנו עכשיו. הם גם לא עניינו אותנו לפני שהם מכרו את התחת שלהם. אבל התקווה שהגיעה בטעות ממעשיו של הנער רחוקה מלמוג. יום אחד כבר לא ייכפו עלינו טקסי גראמי על ידי חברות תקליטים. האמנות תחזור לאמנים, והכסף ירד מערכו. זה אולי קלישאתי, אבל בכל זאת חיברתי על זה שיר פולקה-מטאל שאעלה לרשת אחרי שיסגרו את נאפסטר וישחררו את דרעי.