צרכנות או נמות

שלא כרבים אחרים, שלהם הארץ הזו היא מכורה, עבורי אין זו אלא ארץ גזרה - ובמלוא מובן המילה. כי אני לא ממש אוהבת לצאת לקניות חוץ מאשר לסופר ולירקן – שאליו אני אוהבת ללכת במיוחד ולא רק משום שכשצמחונית אני מרגישה שם בת בית של ממש, אלא משום שבחנות הירקות, שם אני מרכיבה מדי שבוע בכל פעם מחדש את המצרף ממנו תרקח הפשטידה הבאה שלי, אני יכולה גם להתרפק על ריחו המשכר של הירק המזכיר לי ניחוח כפר ישן ורחוק – ריח של ילדות שלא הייתה לי, אלא לאבי ולאמי.

אולי מפני שאגדת ילדותם של הוריי מקפלת בתוכה את החמימות והלכידות הפמיליארית שכל-כך חסרה לרבים מאתנו היום, כשבני-המשפחה מתפזרים כל אחד לחדרו (מי לטלוויזיה ומי למחשב), וכשבמקום סיר על הכיריים מחכה לך אבקה תפלה בתוך קופסא שאם תיצוק עליה מים חמים אולי יש סיכוי שזו תתפח למשהו אכיל.

זה מה שקורה בעידן זה של גאות החומר ושפל הרוח, אותו עידן שבו הפכו ערכים חברתיים נעלים כגון: משפחתיות, סולידריות חברתיות וזולתנות לקניינים רוחניים זניחים שאופסנו בגנזכי התודעה ונעזבו לטובתן של קפריזות רכושניות. ואלו כמובן, מתחלפות כל אימת שנשמעת בת-קולו של המפרסם, הלו הוא אלוהינו החדש, שדבריו פולחי האוזניים הפכונו לעבדים נרצעים לדתו החדשה והנלהבת – הדת שהקפיטליזם הוא תורתה, הצרכנות היא אומנותה, הקניונים הם מקדשיה והמותגים הם תשמישיה.

ואין המדובר בצרכנות סתם, אלא בתאווה של ממש, הייתי אומרת אפילו בבולמוס שאינו בא על סיפוקו ושוכח אלא עד שאנו קונים את המשהו הזה, אותו מוצר יקר שהסיפוק מצריכתו אינו נובע מן התועלת שנוכל להפיק ממנו, כמו מן הגאווה המנפחת את חזינו כל אימת שאנו שואבים מן היכולת להפגין עושר ובד בבד נהנים מן המעמדוּת החברתית המשתכללת כתוצאה מן הקניינות המתחדשת – המקובלת כל כך.

ולא במקרה אגב, נטבע המונח הזה "צרכנות תאווה" כבר בשלהי המאה ה-19, ע"י ובלן (1929-1857) בספרו "התיאוריה על מעמד הפנאי", שראה אור ב-1899. שכן, גם אם אז טרם התוודעה החברה האנושית לפלאי הטכנולוגיה (טלוויזיה, מחשב, אינטרנט) ואפילו הסווטץ' המהודר עוד לא הבליח, עדיין השכיל ובלן לחזות את שיקרה.

שכן ובלן, מסתבר, הכיר היטב את הטבע האנושי הגחמני שתאוו למוצרים עונתיים, שחלופתם לא נועדה אלא לאפשר לנו את השגתו של יעד חברתי נכסף: הפגנת סטטוס רצופה של עשירות וגדולה מנקרות עיניים.

מה הפלא, שבעידן כזה מתאבדים אנשים שירדו מנכסיהם? מה הפלא, שעכשיו, כשילדינו חוזרים אל בית-הספר הם מתאוננים בנרגנות מטמטמת שאנחנו לא עושים מספיק ומתמרמרים על החיקוי העלוב של מכנסי המעצבים שקנינו להם בבזאר המקומי? ומדוע אנו כה משתאים כשילדינו מוחים נגד החזרת התלבושת האחידה שאמורה להקל עלינו לפחות בכל מה שקשור לאפנת פלג הגוף העליון?

ככלות הכול אנחנו, חניכי המאה ה-20, יוצריהם של תרבות החומר ומעמד-הפנאי, שמפשירים ארוחות ושמתנתקים בנקל מן המשפחה לטובת התחברות לחברים וירטואליים באינטרנט, אנו אלה שבישלו את הדייסה ולכן מן הראוי שנהיה גם אלה שנאכלה וזה כמובן – עולה לנו ביוקר.