צריך להיזהר מלהיכנע לקו התקיף והלוחמני שמתווים העיתונים בנושא דו"ח ועדת אור. כמו זיקית אופורטוניסטית, הם מכתיבים את סדר היום באמצעות כותרות אדומות בעלות אותיות גדולות. באוקטובר 2000 היו אלה ערביי ישראל, ש"איימו להשתלט על המדינה"; בספטמבר 2003, לעומת זאת, האשמה מופנית כלפי המשטרה, ש"מטייחת וכושלת". ככה, בלי להניד עפעף, עוברים החיצים מצידו האחד לצידו השני של המתרס. אסור ללכת שבי אחרי האג'נדה הריקנית שהם מכתיבים. כדאי ורצוי לבחון את העניינים בצורה יותר רצינית.
1.
קל מאוד לשכוח את סדר האירועים ומהלך ההתרחשויות במהומות אוקטובר 2000. שלוש שנים הן זמן רב מדי עבור הציבור הישראלי. מדובר היה במרד. לא פחות. מרד שהיה מוצדק וראוי להפעיל נגדו כוח. המשטרה ניצבה חסרת אונים מול חשש מניסיונות "לעלות" על יישובים יהודים; חסימות צירים מרכזיים; והפרות סדר בהיקף שהזכיר לרבים את "המאורעות" של שנות ה-30; לא מדובר היה בהתארגנות ספונטנית ומקומית. בראש המרד המכוון והתכליתי הזה ניצבו חברי כנסת וראשי התנועה האיסלאמית. אזרחי המדינה. אחד מהם, ראאד סלאח, נמצא היום במעצר, בחשד שקשר קשרים עם גורמי טרור איראניים.
2.
ההיטפלות הצבועה לשאלה - האם ברק הורה או לא לפתוח את הצירים "בכל מחיר" - מקוממת ממש. ודאי שהיה צריך לעשות זאת. אם ננסה לחזור אחורה, להקשר הכללי בו פרצו המאורעות, ניזכר שאיש לא ידע לאן הם עלולים להידרדר. איש לא חזה מראש שתוך כמה ימים תירגע במקצת ההתקוממות. כדאי לזכור גם את התחושה ששררה בארץ כשנסיעה בכביש החוף - אחד מצירי התנועה החשובים ביותר בישראל - הפכה למסוכנת; כאשר הדרך לצפון הארץ - העוברת בכביש ואדי ערה נחסמה; כשאפילו יפו איימה לצאת מידי שליטה; ושמעל לכל ריחף החשש מהידרדרות כוללת למלחמת אזרחים; עכשיו תגידו - האם קיימת מדינה בעולם שהייתה יכולה להישאר אדישה לנוכח מאורעות מהסוג הזה? האם אתם הייתם נוהגים אחרת, ימים ספורים לאחר תחילתה של "אינתיפאדה" פלסטינית חדשה, כשמעל לכל מקונן החשש מהידרדרות כוללת?
3.
חוכמה קטנה מאוד היא לבוא בטענות אל השוטרים שהיו בשטח. הכי קל לראות דברים בדיעבד, ועוד יותר פשוט לעשות זאת ממרומי המשרדים הממוזגים, על כסאות עור מרופדים, באקדמיה או בוועדת החקירה בירושלים. אבל מי שניצב בשטח, מזיע ומבוהל, אל מול התפרצות אלימה ובלתי מסוייגת - הוא לא השופט או ההיסטוריון המלומד; זהו אותו שוטר פשוט, שנקרא למלא את תפקידו ולהשיב את הסדר על כנו. כשהוא ניצב בכביש האספלט, לבדו, אל מול קבוצות של מתפרעים, שמשליחים בלוקים, זורקים אבנים, שורפים כל הנקרה בדרכם, ומשחיתים רכוש ציבורי - יש לו זכות להשתמש בכוח, ולגיטימציה להשתמש גם בכדורי גומי, אם המצב מצריך זאת ואם הוא חש שנשקפת סכנה לחייו; וכשהוא נמצא בסיטואציה הזו, שוב, לבדו - הוא צריך לדעת שיקבל את הגיבוי המלא משולחיו.
4.
מכעיסות במיוחד הן הטענות שהועלו כלפי אהוד ברק, יהודה וילק ושלמה בן עמי, על שלא צפו את ההתפרצויות. ברק אף הואשם שלא היה "ער" לתהליכים שעוברים על החברה הערבית. האם מישהו מהנהגת המדינה היה ער לתהליכים האלה במשך 55 שנות קיומה? ההתעלמות מהחברה הערבית אינה נחלתם של אישים ספיציפיים. מדובר בנגע כללי, שכל המדינה אשמה בו, ואין זה הוגן להיטפל לדמות כזו או אחרת בהקשר הזה. אין צורך להכביר במילים מספיקה העובדה שהדו"ח עצמו לא הודפס בשפה הערבית כדי להעיד על המצב כולו. וכיצד יכול השופט אור, ממרומי מושבו, להסביר עובדה פשוט זו? שהרי אם בארזים נפלה שלהבת... כך גם לגבי אתרי האינטרנט של הממשלה, וטפסים רישמיים של המוסדות הממלכתיים - שדו"ח מבקר המדינה האחרון חשף שאינם כתובים בשפה אחרת מלבד עברית. תמוה גם שבמשרד החינוך עדיין לא הורו להכניס את השפה הערבית כשיעור חובה במערכת השעות. ההידברות, ההבנה והפתיחות מתחילים בבסיס: שפה משותפת. אנחנו יודעים יפה מאוד לבוא בטענות (מוצדקות) לפלסטינים, על שהם מחנכים להסתה, לשינאה ולבורות בבתי הספר שלהם; אבל האם אנחנו, כמדינה ריבונית, בכלל טורחים לחנך את ילדינו להכיר את קבוצת האוכלוסייה שחיה בקרבנו? האם מערכת החינוך מקדישה בכלל שעות ללימוד ההיסטוריה, הרקע התרבותי ומערכת היחסים הסבוכה שיש לנו עם הערבים?
5.
את העובדה שיש במדינת ישראל אזרחים סוג ב' אסור לקשור לראש ממשלה כזה או אחר; הדבר דורש התייחסות רצינית, מעמיקה ומקיפה הרבה יותר. ואם כבר הזכרנו את קיומם של סוגים שונים של אזרחים, יש לי הצעה קטנה לכל אותם מלומדים, "חכמים בדיעבד", שהפליאו בביקורתם כלפי המדינה, לאחר מעשה. התחילו לעסוק כבר עתה, לפני שיהיה מאוחר מדי, במגזר הבדואי ובמגזר העובדים הזרים. שניהם מרגישים מקופחים ומופלים; שניהם חיים בקרבנו; ועל שניהם עוברים תהליכים - שכדאי ורצוי שנהיה ערים להם.
6.
ולבסוף, תזכורת קטנה לאדם אחד שנשכח כמעט לגמרי בסבך המילים והמסקנות המלומדות של חברי הוועדה. שמו בכור ז'אן, ודומני שהיה הקורבן היהודי היחיד של מאורעות אוקטובר 2000. ז'אן מצא את מותו מתחת לגשר שבסמוך לכפר ג'יסר א-זרקא, בכביש החוף. אבנים שהשליכו לעבר רכבו ערבים-ישראלים, בחסות ההתקוממות, הרגו אותו. איש מהם לא הואשם ברצח ואף לא בהריגה. אני זוכר אישית את המקרה שלו. היה זה בזמן שירותי הצבאי. כחלק מתפקידי באותם הימים, הייתי אמון על ריכוז הנתונים לגבי הנפגעים הישראלים בפעילות הטרור. המדינה סירבה בתחילה להכיר בז'אן כנפגע פעולות איבה. בטבלאות שהכנו לא הייתה בכלל קטגוריה לנפגעים ישראלים שנרצחו ע"י אזרחים ישראלים אחרים. המקרה של ז'אן רק המחיש את התרחיש האיום ביותר, אליו יכול היה המצב להידרדר, לולא נבלמו ההתקוממויות בידי המשטרה. אני יכול להבטיח לכם שאם היו, חלילה, נהרגים עוד כמה יהודים באוקטובר 2000 דו"ח הוועדה היה נראה אחרת לגמרי, וכולל ביקורת נוקבת על אוזלת ידה של המשטרה, ש"הפקירה את אזרחיה".