משנים כיוון

"משנים כיוון" ניסה. לא הצליח. נקסט.

אם היו לי ביצים, הייתי מסתפק בשורה הזאת בתור ביקורת ושולח אתכם להשחית את זמנכם על חמש מאות מילים יותר מועילות. אבל זה לא פייר. לא פייר כלפי רוג'ר מייקל, הבמאי (איך יצא לבמאי של "נוטינג היל", השנון והמרענן, מוצר כזה – אלוהים יודע), וכלפי צ'אפ טיילור, התסריטאי, שבפרק הבונוס של הדי.וי.די, דיבר יפה וגבוהה-גבוהה על התסריט ועל הסרט – כאילו מדובר בסרט אחר לגמרי, וכלפי טוני קולט ("חתונתה של מיוראל", "השעות"), שמנסה לשחק, אבל מלוהקת בתפקיד לא מתאים, וכלפי סמואל ל. ג'קסון, שבוודאי לא מבין עד עכשיו מה אפיון הדמות שנועד לגלם במקור, וכלפי בן אפלק, בעצם, מה יש לי עם בן אפלק? שיפתור את הבעיות שלו בעצמו.

"משנים כיוון" היא דרמת מוסר מקושקשת, לא מגובשת, מבולבלת ולא ממוקדת, מפוזרת וחסרת אוריינטציה (האם הייתי ברור מספיק בניסיון להבהיר כמה לא ברור הסרט?). היא מגוללת יום אחד בחייהם של שניים: גאווין בנק (בן אפלק – שמאז "סיפורו של וויל האנטינג" נמצא במסלול התרסקות מבחינת איכות המשחק שלו ובמסלול נסיקה מטאורי מבחינת מעמדו בטבלואידים – הוליווד, לך תבין), עו"ד חלקלק, טיפוס שלילי, שעובד במשרד של חמו (סידני פולאק – למה הוא הפסיק לביים סרטים?), נשוי לבתו (אמנדה פיט – ה, איך לומר זאת בחילוניות גמורה, אלוהית) ובמקביל מנהל רומן עם חברתו למשרד, בלונדה מדוכאת ומוסרנית (טוני קולט – שכל איכויותיה הלכו לאיבוד בסרט) ונדרש לטפל בתיק שמן ומסריח, הנוגע לקרן נאמנות לא כשרה וכו'. לא באמת משנה.

בדרכו לבית המשפט, הוא גורם לתאונת דרכים שהורסת את רכבו של דויל גיפסון (סמואל ל. ג'קסון – בתפקיד מביך), מסרב להחליף אתו פרטי ביטוח בתואנה שהוא ממהר לבית משפט וגורם לגיפסון לאחר ולהפסיד במשפט חזקה על שני ילדיו. גיפסון לא שוכח ולא סולח. בידו הוא מחזיק תיק מסמכים חשוב שאמור להכריע את משפט המיליונים של באנק לטובתו. באנק מגיע לבית המשפט ומגלה שם, בדיון בפני השופטת, כי התיק אבד וכי הוא נמצא עמוק בג'ורה.

הוא מצליח לאתר את גיפסון בדרך לא דרך וכאן הופך הסרט לוריאציה על "טום וג'רי" פוגש את "בדרך למטה", פוגש את התוכנית של חיים הכט למניעת תאונות דרכים. בלאגן עלילתי מטורף, מעברים לא מוסברים מפרק לפרק, התקפי מוסרניות וסנטימנטליות לצד אלימות מוקצנת, מחילה וכפרה לצד נקמה בוערת, שיכחה ואובססיה, כולם מקופלים לתוך רצף סצינות הזוי כמעט, שנועד להוביל למסקנה הבנאלית משהו: הדבר הנכון הוא עשיית הדבר הנכון. כן, זו השורה התחתונה של רכבת ההרים הקופצנית והלא מוסברת הזאת.

סתירה פנימית לסיום: פרק הבונוס הוא הסיבה היחידה לשכור/לרכוש את "משנים כיוון". התוספות מעניינות ומפרגנות וכוללות שיחה עם התסריטאי, סצנות שלא נכללו בסרט ופרק מאחורי הקלעים מושקע ומפורט. זה דבר מוזר ומעניין: לגלות עניין במייקינג אוף של סרט שלא כל-כך היה אכפת לצופה אם לא היה נוצר מעולם. מבלבל? זה עוד כלום לעומת "משנים כיוון".